היי

קשה לי עכשיו כי אמא לא אהבה אף פעם. קשה לי עכשיו כי הייתי הילדה הכי זנוחה בעולם. קשה לי עכשיו כי אני לא מצליחה לחבק את עצמי. קשה לי עכשיו כי המטפלת שלי... המטפלת שלי ילדה בת. תינוקת קטנה שבלי להתאמץ כלל, זכתה בדבר הכי טוב שיכלה לקבל- שאמא שלה היא המטפלת שלי. היא זכתה בנגיעות שלה. באהבה שלה. בדאגה שלה. בהגנה שלה.. היא לעולם תהא שלה. אמא שלה. חלק ממנה. עצוב לי. גם אני רציתי כל חיי.. חייתי בקינאה תהומית. רציתי היה א-מ-א. רק אמא. אמא קטנה. אחת היתה מספיקה לי. אין לי פגישות עכשיו. אין לי אותה. היא מטפלת בתינוקת שלה. אויי כמה זה קשה. אני בקושי רב מצליחה לראות את המקלדת מרוב דמעות... אודי יקר... אנא אנא אנא אמור נא לי.. עד מתי?? עד מתי אלחם ללא הגיון? עד מתי אמשיך לתור אחר אמא? מתי כבר אוכל להשלים שלעולם לעולם לעולם לא אזכה לרגע אחד ובודד להרגיש שיש לי אמא? מדוע נפשי איננה מוותרת? כמה עוד אוכל לשאת? לרגעים נראה שאני האדם הכי חזק בעולם.. לעתים אני צוללת, כמו עכשיו. ואני מדמיינת ומדמיינת איך היא נוגעת בתינוקת שלה בעדינות, באהבה. התרגלתי לראות מהצד, התרגלתי רק לקוות שיום אחד גם אני אזכה להרגיש - אמא. אבל לעולם זה לא יקרה לי. לעולם. תודה על ההקשבה שלך..

הפעם באמת שלא הבנתי אותך. יש בי גם את הזכרון הזה שאת כמהה אליו? אודי, מעולם לא היתה אמא אמיתית ומכילה בחיי. אלא אמא שרק פגעה בי בכל צורה אפשרית. הזכרונות הרעים רודפים עד היום. אני אגיד לך מה אני מחפשת .. אני מחפשת שתהיה לי אמא. אמא כמו שהייתה לנוגה, לרחלי, לענת.. בתור ילדה אני זוכרת איך הייתי מביטה באמהות אחרות ואכולת-קינאה שגם אני רוצה אמא. אבל אמא לא היתה שם. לא עיניינתי אותה. הייתי הילדה הכי יפה בכיתה, אבל הכי מלוכלכת, זנוחה, פרועת-שיער, בלי טיפוח של אמא. אני תרה אחר אמא. היום בגילי ואמא לשתיים עדיין אני מאמצת לי אמהות. במסעדות, בגינה, באונ'. לעיתים אני מוצאת את עצמי מביטה בנשים מסוימות ומתאהבת בהן. וכשאני מוצאת 'אמא-פוטנציאלית' אני מייחלת שהיא תהא אימי. אני יכולה לדמיין אותה נוגעת בי, מלטפלת, מדברת ברכות וסולחת. מעולם לא היתה לי אמא. ולצערי אין זיכרון טוב מאמא שאותו אני מחפשת בתוכי. השאלה שלי היתה.. איך לעזאזל נפטרים מהחיפוש? איך משלימים עם העובדה שלעולם לעולם לעולם - לא תהיה לי אמא מכילה? איך מניחים לזכרונות הילדות? סליחה אם הייתי מעט תוקפנית, אני נוטה לההפך לכזאת כשלא מבינים אותי.