הי..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מה שלומך אודי? זה לא שאין לי מה לכתוב .. יש לי ..אבל זה פשוט שאני מרגישה פחות צורך ברק בלתעד בעצמי את " הכל" . אודי יקר .. מרגישה צורך להיות פה איתך.. לתהות מולך ואיתך יחד..מותר נכון? הטיפולים שלי ככ קשים , עמוסים .. היום העלתי בפניו את הרצון לעזוב .. אמרתי שאני עוזבת וזהו. הוא ביקש להבין למה .. אמרתי שנמאס לי !!! שאין לי כח כבר !!! שמבחינתי בסוף החודש מסיימים . הוא ביקש שנחשוב על זה ביחד , שזו בהחלט בחירה שלי אבל עדין.. גם פרידה אמורה להיות כמו שצריך.. ביקש שלפחות 3 חודשים ניתן מקום לזה , ואז אחליט . ואני ישר ביטלתי אותו. לאלאלא! אתה לא מבין .. אמרתי לו "נשבר לי ממך !!!! ומהטיפולים!" זה הרגיש לי שאני והוא שוב במרחק עצום אחד מהשני .. שוב המקומות האלה שאני "מביאה אותם אלינו" .. עד שמתקדמים קצת .. שוב זזים אחורה .. ואולי .. אולי דייי .. אני אומרת לעצמי . אולי באמת דייי .. כבר 3 שנים של טיפולים אינטנסיבים , אולי הגיע הזמן להפסיק לנבור בכאב שבי ? בעבר ? אולי די להחיות אותו כל פעם מחדש (גם) שם בחדר? ואולי זו אני ..אתה יודע אודי , אולי זו באמת רק אני .. שמרגישה שהוא שוב תופס אצלי מקום מכובד ומהותי מידי.. במקום לומר את האמת .. שם בינוו עד כמה הוא יקר , עד כמה אני מפחדת מפרידה .. מעזיבה .. מנטישה .. במקום זה הכל יוצא הפוך. במקום זה אני הודפת אותו . במקום להגיד לו - ב' תודה שאנחנו 3 שנים יחד עושים כברת דרך כזו -תהליך כזה.. אני מעלה שוב את הנושא של לעזוב.ובפתאום! במקום להגיד לו אני באמת צריכה אותו .. ובגלל זה אני (גם ) מתאמצת להגיע 3 פעמים בשבוע לטיפול - אני אומרת לו דייי נמאס לי ממך ומהתדירות הזו.. במקום לדבר - אני שותקת. במקום לחייך אליו- אני כועסת. במקום להיות שם- אני בורחת , מתנתקת אודי.. מה קורה לי ?.. מה קורה איתי? והוא מבחינתו אומר לי " שרית .. אם נצליח לעבור את הכעסים האלו , אם נצליח יחד לשרוד את הכעס ולהפוך אותו למיטיב ולא להרסני .. זה יהיה הישג אדיר לטיפול . עוד פעם הקשקושים האלה .. מיטיב.. הרסני .. טיפול .. לא בא לי לשמוע מילים מנופחות ויפות. אוףףףףף... בא לי לצעוק רק אוףףףףףףף אודי .. בא לי לומר בפשטות כזו ..שפשוט כואב לי . קשה לי . מעיק. שכן בא לי לשבת ורק לבכות ..אפילו אצלו בחדר. ובא לי להגיד על עצמי .. שאני סתם חוצפנית וקטרנית .. ומאוסה ואוףףףףףףףף אחד גדול. אתה שומע אותי? אודי.. שרית.
שריתוש.. חיבוק. מכל הלב. ו.. סליחה.. אני לא.. לא.. אמממ עדין לא בטוב. ושוב סליחה.. ושוב חיבוק.. ~נילי~
הי שרית יקרה, אפשר ומותר, ואני כאן ושומע (גם אם אתמול נחסמ ההיכולת שלי להגיב בשל תקלה במנגנון האתר - משהו שקורה מדי פעם, ואז גם אין לי אפשרות להודיע על כך במועד או להתנצל על העלמות המסתורית שלי...) שרית יקרה, מה שקורה לך זה שאת פוחדת מהמצב הזה של הזדקקות שאת חשה כל כך ברור. זה בסדר לחוש כך, והתגובה של המטפל מעידה על כך שהוא לא נבהל ממך. אז כן, גם אם המלים אולי נפוחות ויפות - הוא שם. לא מוותר עלייך. וזה מה שחשוב. כי בתוך תוכך, מעבר לפחד ולכאב - אני מרגיש שזה מה שאת צריכה ורוצה... וזה באמת בסדר וטבעי. שלך, אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
