שוב אני...

תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין את זה. כ"כ קשה להתקשר ולהביע תודה? רק מילה אחת קטנה.. תודה. אני לא יודעת מה לעשות. ואולי היא לא קיבלה את זה? איך אני יכולה לברר? מה, להתקשר אליה ולשאול??? זה כ"כ לא פייר. לא ייתכן שהיא לא קיבלה! עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת מתאים לה לא להתקשר.. לא להגיד מילה.. אבל אני מרגישה פגועה. גם ככה אני מרגישה פגועה עם כל ההריון והלידה שלה. כאילו נולדה לי אחות. קצת כמו אחות. אני לא יודעת אם אני יכולה לאהוב את התינוקת הזאת שלה- נוגה. כבר השם הזה מעצבן אותי, כי הילדה שהכי התעללה בי ביסודי היתה נוגה. מלכת הכיתה. רעה אמתית. קינאתי בה כמו שבחיים שלי לא קינאתי באף אחד. היא היתה המלכה שלנו, אהבה תמיד לצחוק על ילדים. צחקה עלי המון, פעם החטפתי לה מכות. גם בחטיבה היתה שטן. הציקה לחלשים. אז היא קראה לה 'נוגה'. יופי. נו, באמת? מילה אחת קטנה? מה זה ההתעלמות הזאת? איך היא יכולה? איך היא מסוגלת? אפילו מבחינת הנימוס... אם הייתי כל אדם אחר, נראה לכם שהיא לא היתה מתקשרת להגיד תודה? ברור שכן! אבל אלי לא. ככה. אני מטופלת שלה. אני כלום שלה. היא רואה אותי ככסף. ואולי באמת העולם הזה חרא כפי שרבים טוענים??? זה מטריף אותי! מילה אחת! רציתי להרגיש מחוברת אליה. זה רע כ"כ? רע כ"כ שהיא תאהב באמת מטופלת? להתחבר למטופלת קצת? להראות רגשות קצת? לא מבינה את זה פשוט לא מבינה. ואם היתה מתקשרת, מה כבר היה קורה לה? כלום!!! אבל לי היא היתה מחממת את הלב. מה רע בלחמם לי ת'לב, אה??? מה? אני מרגישה פגיעה רצינית. שום יחס. כלום. איך יכולה? איך???? אני מטופלת שלה כבר שנתיים. אנחנו בקשר אינטנסיבי שחלקו כלל אף 2 פגישות בשבוע! ומיילים שוטפים במשך כל הטיפול.. מידי יום. היא חושבת שזה קל לי ככה? ככה פתאום לעזוב אותי לתקופה של חודשיים לפחות? בלי טלפון, בלי מיילים, בלי מילה אחת - תודה? זה פוגע. זה מאכזב. זה משפיל. אני חושבת שגם אם היא תתקשר, אני אסנן אותה. לא אענה לה. אני פגועה מדי. אבל זה האבסורד פה, שאני בידיים שלה. תלויה בה. לא יכולה להפסיק את הטיפול. כמו סם. אולי טעיתי? אולי אני מדברת ממקום פגוע? לא יודעת כבר. פשוט לא יודעת! משהו בתוכי רוצה להתנקם בה עכשיו. אני כוסעת. לא רוצה אותי - לא צריך! חשה דחייה עמוקה. כי זו באמת דחייה! קניתי לה משהו עם המון מחשבה ואפילו אומץ, התרגשתי בשבילה.. שלא לדבר שהמתנה עלתה הרבה כסף. אז טלפון אחד ישבור את כל הגבולות המעצבנים של כללי הפסיכולוגיה???????? ומה עם הרגשות שלי? פשוט לא פייר. סליחה על האורך, סליחה שאני כותבת שוב באותו נושא.. סליחה על הדפיקות שבי.