אין

אודי... "אני כבר מצטער על מה שאמרתי..." היא כועסת עלי נורא (יכולתי לשמוע את זה בקול שלה ובצורת הדיבור), ובצדק. מסתבר שהיא לא יכולה, או משהו כזה, להתמודד עם האובדנות שלי. לא ברמה ובעוצמה הקיימות בתקופה האחרונה. מרגישה שנכנסתי לפינה שאני לא יכולה לצאת ממנה, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה. הודעתי לה שאני מסיימת את הטיפול, בקשתי שלא תיצור איתי קשר. שום קשר שהוא. אני כועסת נורא, לא עליה – חלילה! אבל עלי. כועסת נורא. שונאת את עצמי, שונאת את החולשה שלי. ידעתי שאסור לדבר עם אף אחד על אובדנות. ידעתי שאף אחד לא באמת יכול להכיל את זה, להתמודד עם זה. גם כשהיא אמרה שהיא רוצה שנדבר על הנושא, ושזה חשוב לדבר על זה, ידעתי בתוך תוכי שאסור. ובכל זאת, ניסיתי. כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שלא אדבר על זה אפילו איתה. מבטיחה.. אבל אני טיפשה מידי.. נשברת מהר מידי.. כמו נכנעת לה ול"רצון" שלה לדבר על הנושא הזה, ובסוף אני מדברת. והורסת. ופוגעת. ומכאיבה. ולא אכפת לי לפגוע בי ולהכאיב לי, אבל לא רציתי לפגוע בה. ולא רציתי להכאיב לה. אבל אני טיפשה כל כך. כל כך טיפשה. טיפשה ואבודה. ובודדה. נורא בודדה. אין לי כח יותר, אין לי רצון, אין.. פשוט הכל בתוכי "אין" אחד גדול. :( שיר

מה שאת מגדירה כ"טיפשה מדי", "נשברת מהר מדי" וכד'? זה בדיוק אותו כוח הפוך לאובדנות - זה שמשאיר אותך בחיים, החלק שבך שלא רוצה למות. לא, שמסרב למות! שנלחם על כל יום שעובר בשביל זה שיבוא גם מחר. אותו חלק שבך, שמשתף את המטפלת במחשבות על המוות, ברצון למות בעייפות מהחיים... אותו חלק שבך שיודע שכדי לקבל עזרה, צריך לשתף למרות האיסור הפנימי של החלק האובדני. הודעת לה שאת מסיימת את הטיפול? אז מה? ואם תתקשרי מחר ותחזרי בך, היא תטרוק לך את הטלפון בפרצוף? לדעתי לא... לדעתי היא תקבל אותך, ותדברו על כל מה שקורה... תנסו להבין ביחד עם מה בדיוק היא לא יכולה (באמת לא יכולה?) להתמודד, ומה היא מציעה כפתרון, שיאפשר לשמר את הקשר, אבל גם לא ישים אותה במקום שבו היא מרגישה שהיא בעמדה של מאל-פרקטיס; עמדה שלא טובה גם לך. שיר... לא כתבתי את זה פה אף-פעם... הייתי במקום שלך (הנסיבות היו אחרות לחלוטין, זה נכון) - הגעתי לנקודה שבה פשוט לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הטיפול (לפני חודשיים וחצי)... והאשמתי רק את עצמי, כעסתי על עצמי... ובסוף זה הסתדר. למרות הכל.

טימי.. אני יודעת שהיא תקבל אותי, ויותר מזה, אני יודעת שהיא מחכה לי.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. זאת שאמרתי שלא אגיע אליה (ולא לאחרות).. והיא התקשרה הבוקר והשאירה לי הודעה שהיא כן רוצה לראות אותי ולדבר איתי.. שהיא כן תחכה לי.. הפינה שאני נמצאת בה, היא בגללי.. אני הכנסתי את עצמי לשם, ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לצאת.. מרגישה כאילו "מנצלת" את מה שקרה כדי ללכת משם, ממנה, מהטיפול ואולי בעיקר מעצמי.. וכן, אני יודעת שלאן שלא אלך, אקח את עצמי.. ובכל זאת.. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי.. אני יודעת שהכל יכול להסתדר, אם רק ארצה בכך.. הבעיה היא שאני מוצאת את עצמי באיבוד רציני.. לא יודעת מה אני רוצה ומה נכון לי.. אני יודעת שאם אלך לפגישה, ארגיש רע עם עצמי, ואם לא אלך? סביר להניח שגם ארגיש רע.. אני גם די בטוחה שאם לא אלך, היא כן תנסה ליצור איתי קשר.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כבר אמרתי את זה?. אני גם יודעת שהיא באמת לא יכולה להתמודד עם האובדנות שלי.. לא כשזה מגיע לרמה כזו.. ואני באמת יכולה להבין אותה, יכולה מאוד.. אבל זה לא אומר שזה לא כואב.. ואני גם לא אתפשר.. לא אבטיח לה הבטחות שלא אוכל לקיים.. לא אוכל להבטיח לה שלא ארצה למות או אנסה למות. לא יכולה. ואת זה היא ידעה מהתחלה. ברגע שהגעתי אליה, התנאי שלי לטיפול היה שאין תנאים.. והיא קבלה את זה.. תודה שהגבת.. זה באמת היה לי חשוב.. תודה שיר

שיר שירונת יקרתי.. אנחנו כל כך דומות. מילותייך נגעו בי. הן מוכרות לי כל כך.. ועדין.. כל אחת מאיתנו בודדה מאוד בעולם שלה.. המטפלת שלי אמרה לי שרחמים עצמיים זה סוג של חיבוק עצמי, כשאין דרך אחרת להגיע לאותו חיבוק זועק.. מבקש.. מתחנן. אני חושבת שאת איכשהו מנסה לחבק את עצמך.. זהו מעשה מיוחד. את זקוקה לזה כל כך. לחיבוק.. כזה אמיתי.. רך, תומך, מכיל.. אני מצטרפת אליך.. יודעת שאת בטח לא מרשה.. אבל בכל אופן, מנסה לעטוף במילים.. אם לא במגע.. ודרך זה, מחבקת. את חזקה יותר משאת יודעת. . . . ... (ועוד כמה מילים משמעותיות בשקט שלי.. את יודעת.) לילה, ~נילי~

אני חושבת.. אנחנו באמת קצת (הרבה?) דומות.. וזה קצת (הרבה) מפחיד.. אבל אני תוהה לגבי הרחמים העצמיים שהזכרת.. אני בכלל לא בטוחה שאני מרחמת על עצמי או משהו כזה.. אני לא בטוחה לגבי מה לשייך את הרחמים העצמיים.. לאובדנות?.. לרצון להפסיק את הטיפול?.. להתרחקות?.. לכאב?.. יש בי הרבה דברים כלפי עצמי, המון כעס, אשמה, שנאה, ועוד.. אבל אני לא ממש בטוחה לגבי רחמים.. מה שכן, אני אולי באמת זקוקה לחיבוק.. אמיתי.. אבל לא מעיזה.. לא לתת למישהו לחבק אותי.. ובטח לא לחבק את עצמי.. בשום דרך שהיא.. תודה יקרה, על הרצון.. הנכונות.. ובכלל.. שיר

אודי.. אני לא מוצאת כל כך את המילים הנכונות.. להסביר לך.. כמה המילים שלך כל כך נגעו.. אתה צודק אודי.. בתוכי ידעתי ואני יודעת שהיא לא יכולה להתמודד עם מה שקורה לי.. שהאובדנות שלי ברמה הקיימת- גדולה עליה (ובעצם על כל בן אדם באשר הוא, גם אם הוא איש מקצוע מצוין - והיא בהחלט כזו), ידעתי שמה שיש בתוכי כל כך רע, קשה, מפלצתי, שאף אחד לא באמת יכול להתמודד עם זה או מול זה.. אבל.. אבל-גדול.. רציתי.. קיוויתי.. שהיא תוכל.. לקבל את מה שיוצא ממני.. את מה שיש בי.. את מה שאני כל כך רוצה בו.. רציתי שהיא תבין.. שתדע.. לא רציתי שהיא תעשה משהו, כי במצב כזה באמת שאין מה לעשות, רק רציתי שהיא תדע.. שהיא תוכל לקבל את מה שיוצא ממני.. שהיא תוכיח לי שמה ומי שאני, שהמפלצת הזאת, יש מי שיכול לשמוע אותה ולראות אותה ולא להיבהל ממנה כל כך.. רציתי שהרצון שלה שאדבר על הנושא, יהיה אמיתי לגמרי.. שיהיה לי את החופש לבטא אותו בכל דרך מילולית שאני יכולה, רוצה, מסוגלת להוציא ממני.. רציתי שהיא באמת תתכוון למה שהיא אומרת - לזה שזה בסדר לדבר על הנושא הזה, לתת לו את המקום, גם אם זה מפחיד אותה. אני חושבת שבאמת קצת נפגעתי.. וכל הסיטואציה מאוד הכאיבה לי.. למרות שאני באמת מאוד מאוד מבינה אותה.. מאוד.. ואני.. אני לא יודעת להתמודד, אלא בלהוציא דברים על עצמי.. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, אני יודעת שאכפת לה ממני.. ואולי דווקא בגלל זה כואב הרבה יותר.. אמורה להיות עוד מעט פגישה.. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. אני לא רוצה ללכת, אני יודעת שארגיש מושפלת עוד יותר ממה שמרגיש לי ברגע זה.. אני יודעת שארגיש עוד יותר טיפשה, מטומטמת ומפלצתית. אני יודעת שאני אגרום לעצמי "לשלם" על זה.. ואם לא אלך - אני מניחה שהתוצאות יהיו די זהות מבחינת הפגיעה העצמית.. תודה אודי, שהיית כאן.. ושהצלחת לגעת כל כך נכון.. אם עד עכשיו החזקתי את עצמי, כשקראתי את התגובה שלך הרגשתי כבר איך הדמעות רוצות לעלות ולהציף את העיניים.. אבל בינתיים לא בוכה.. תודה אודי, שיר