היי אודי..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לא הייתי כאן הרבה זמן, לא כתבתי כמו שהייתי רוצה .. רציתי .. אבל משו בי העדיף לשתוק את הכאב .. הכל מסובך בי . מוזר .. לא הצלחתי להכנס על המייל הראשוני שנתתי כאן .. לכן נכנסתי לכן עם אחד אחר . אתה מצליח לראות מעבר למסך? חוצמזה .. אני מרגישה כעס עצום בתוכי .. כזה שהופף את הלבד לגדול בתוכי .. כזה שמשתלט והופך בי לגוש של כאב נוראי. יכולת העשיה שלי הופכת לקפואה כשששוב הרגעים הנוראים עולים. נזכרת איך הוא היה טוב ואחכ רע. איך הוא היה מלא הפתעות, חייכן .. ואחכ .. פוגע . הוא היה מה ? אבא ?גבר? בןזוג? או סתם אפסססססס שקרן ועלוב?... מה הוא היה עבורי אודי? זוכרת איך הוא היה רך ואחכ הפך לנוקשה. איך היה מתקרב .. בשקט בשקט ומחייך ואחכ .. מעיף מכה ומתרחק. ועכשיו אני מנסה למיין לספריות שונות בתוכי .. .. האם זה בכלל היה ? האם זו מציאות או רק דימיון אחד גדול? האם זה קרה ?.. או בכלל לא? והכאב עולה בי מהבטן ישר ללב, וזה בלתי נסבל.. רוצה.. שתגיד משו אודי.. אל תשתוק את הכאב הזה .. איתי כאן.. תגיד לי משו.. כדי שזה יקל ויעבור..כדי שהלבד הזה יהיה נסבל יותר. רוצה לחיות כמו שרית נורמלית , כמו זו שיועדתי להולד ולהיות. לא רוצה להיות סוג ב' של עצמי .. לא ללאלא!!!!!!!!!! והיום זה 13בדיוק שנים לאונס שעברתי ברחוב , וזה עדין צורב בתוכי , התאריך הזה , כמו יום זכרון .. קבוע פעם בשנה לנערה שהייתי בי ואבדה. והיום אני ככ "חוגגת" את היום הזה.. וזה מתערבב לי יחד עם זכרונות הילדות בבית.. אני חוגגת את הכאב העצום, את הבושה הנוראית והאשמה הגדולה .. חוגגת את השקרים שלי לכל העולם ..על היום שלמחרת שכאילו ורק נחבלתי ..במשחק.. חוגגת את כניסתי המבוהלת הביתה ..לבית ריק .. לאמבטיה שלא תשכח . חוגגת את הבכי הראשון זה שהיה גם אחרון .. חוגגת וחוגגת וחוגגת... אךךך כמה שאני חוגגת.. ואבא הוא הפרטנר השני לחגיגה ..הבאה .. אוףףףףף . דייי. כואב לי אודי . ולא בא לי להסביר עוד מה.לא בא לי לכתוב בצורה מגעילה כזו על עצמי . זה סתם כיסוי. אני מגעילה .מגעילה . מגעילה. אין מה לומר - יודעת .. אז..רק תהייה פה. רק תהייה. שרית.
הי שרית יקרה, אני פה. וטוב שגם את הצלחת לחצות את המכשולים (כאלה ואחרים) ולהגיע עד הלום... קרה. לא קרה. אמיתי. לא אמיתי. הרגשות אמיתיים... את לא מגעילה, למרות שלמדת לחשוב על עצמך ככזו. חגיגה אומללה שכזו (כל כך צר לי לשמוע...). אין צורך שתכתבי על עצמך מגעיל. תני לעצמך שי, משהו שאת רוצה, שישמח אותך (ולא חשוב אם קטן או גדול). תנסי לראות היכן ניתן - במקביל לתחושות הכאב והעצב (והשתחררות הבכי) - לנצח. ולחגוג את הנצחון, לא את מקום הקורבן. את יכולה, שרית יקרה, לפרגן לעצמך מתנה? לכתוב על עצמך את הדבר הטוב (לפחות אחד...) שבך? איתך, אודי
רק רציתי (אם אפשר..) להגיד שאת יכולה להיות גאה בעצמך. עשית דרך לא קלה ועודך עושה ומצליחה. יש לך כזאת יכולת נתינה לאחרים, תתני גם לעצמך וקודם כל לעצמך(!) בדיוק כפי שהיית נותנת למי שהיתה עומדת במקומך. איתך,מיקה.
משום מה כנראה ההודעה שכתבתי לך התמוססה איפשהו בדרך. תודה חברה על מה שכתבת. תודה שאת פה .. נותנת עוד קצת כח. חיבוק מהלב .. מיקה יקרה . חיבוק גדול. שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
