אין

יום שבת היום.. והפורום במנוחה.. ואני מחפשת את שלי.. לא בטוחה שקיים דבר כזה בכלל. ימים קשים במיוחד עוברים, אבל האמת היא שאני לא זוכרת מתי היו ימים פחות קשים. חושבת על הפגישה שהיתה ארוכה מן הרגיל. אני יושבת על הריצפה, רגליים מקופלות, הראש מוטה לצד, שחלילה לא אפגוש את עיניה. עיניה הטובות, החמות, המכילות כל כך. הפה סגור - נעול, הדמעות זולגות מעצמן. והיא, היא מנסה בכל כוחה, מחפשת דרך לגרום לי להיפתח, לצאת מהפינה אליה נכנסתי. היא כל כך משתדלת, וכמה שהיא משתדלת זה כואב יותר. אבל היא עקשנית, היא לא מוותרת, היא מתאמצת, ובסוף היא מצליחה לגרום לי להתחיל להגיב לשאלות שלה.. בהתחלה בהנדת הראש לחיוב או שלילה, אח"כ במילים של "כן ולא" ובסוף אפילו לחבר כמה מילים למשפטים קצרים.. לאט לאט היא מצליחה לגרום לי לספר לה שבלילה ניסיתי למות. אני יושבת שם. פגישה ארוכה מאוד, ארוכה מהרגיל. הגוף כבר כואב מהישיבה על הריצפה, ואולי מעצמי, הרגליים רועדות ללא שליטה. מרגישה איך אני לאט לאט נכנעת לה. נותנת לקול ולנוכחות שלה להשתלט עלי, מרגישה אותה עוטפת אותי. מרגישה איך היא נלחמת עלי, לא מוותרת לי. לא מוותרת עלי. יושבת שם על הריצפה זמן ארוך מהרגיל, מבינה איך כבר מזמן אני ויתרתי על עצמי.

היי אודי ראיתי את כותרת ה"יש" והתכווצתי.. אתה צודק.. יש.. יש לי אותה.. אבל האם זה מספיק?.. (יכולה להבטיח לך שלא ממש..) האם זה מה שאמור להחזיק אותי כאן?.. (כרגע, אולי..) האם היש הזה הוא אמיתי?.. ואולי זה יותר סוג של פיקציה?.. ואולי זה בעצם כל מה שנשאר לי?.. אז לפעמים מנסה להיאחז בה.. באמת שמנסה.. אבל לפעמים הכל יותר מידי.. ואין כח יותר, ואי אפשר לנסות יותר, והכל כואב כל כך, והלב מתכווץ, והיאוש תופס את כל המקום כולו. והאין הוא היחיד הקיים בפנים ובחוץ. כי לשום דבר אין כבר באמת משמעות. "בשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד."