שלום...

קצת חוששת להוציא את הראש מתוך הקונכיה... בכל זאת אנסה לצאת מן ההשתבללות... מספר ימים לא הייתי כאן, מרגישה עצב גדול, כאילו מתצפתת על שדה קרב שומם, זמן מה אחרי תום הקרבות. יש שרידים ואין שרידים. וממה שנשאר קשה להבין מבחינה תוכנית מה היה כאן, אבל מבחינת הרגש, השרידים שנותרו מעבירים תחושה לא קלה. פתוח- סגור- פתוח- כתב יהודה עמיחי בטוח- מאיים- בטוח, אני אוסיף לשאלות שמועלות כאן בפורום. בכל מקרה, פתוח או סגור, בטוח או מאיים, אני עדיין כאן "לא עוזבת את העיר". לפחות לא בגלל משברונצ'יק... להתראות גלי

הי גלי, שמחה שבכל זאת הוצאת קצת את הראש. כתמיד אצלך הדימויים חזקים ומדברים אלי. מאמינה שנמצא חלק יבש שיאפשר לצאת ... בכל אופן תמיד אפשר לשלוח יונה מקווה שאת בטוב י.

תודה אודי תודה ילדה אישה תודה על מילותיכם. שואלת את עצמי, ואשמח לשמוע מחשבות, שלך אודי ושל כל מי שמעוניין... למה ההתפרצות התוקפנית הזו לא קורית בפורומים פתוחים אחרים (ויש רבים כאלו באינטרנט שמתנהלים על מי מנוחות), מה יש בפורום הזה שמזמין כל כך הרבה תוקפנות? השערה אחת שאני יכולה לחשוב עליה, היא שכאן אנשים מביעים חולשה, ואולי אצל אנשים מסוימים, שקשה להם להתמודד עם חולשתם שלהם (וואו עם הפורום היה פתוח איזה קיטונות של רותחין היתי חוטפת עכשיו), מגיבים בתוקפנות על מול הראי שמציב בפניהם חוויות של פגיעות שהם אינם רוצים לחוש. אולי. לא יודעת. אודי? מישהו? יש רעיונות?