האם אכזבה ממישהו/משהו חייבת להוביל לדולואציה?

שלום. אני מטפל באדם שנוטה להיות מאוכזב מעצמו. בעקבות אחת מהפגישות שלנו התחלתי לתהות לגבי אכזבה. השאלה שלי אולי יותר קשורה לפילוסופיה של פסיכולוגיה מאשר לפסיכולוגיה. הבנתי שאפשר להבחין בין שני סוגים של אכזבה, או שני ערוצים: אכזבה ש, ואכזבה מ. אדם יכול להיות מאוכזב שמשהו קרה/לא, ואז הרגש מופנה כלפי האירוע. והוא יכול להיות מאוכזב ממישהו/משהו (להלן אובייקט), ואז הרגש מופנה כלפי מי שנתפס כאחראי לאירוע. למשל אדם יכול להיות מאוכזב מאדם אחר, מעצמו או מחוויה. בכל אופן ההרגשה שלי היא שאוטומטית האובייקט נראה בעינינו כפחות ערך, כאשר אנו מאוכזבים ממנו. קשה להרגיש שאנחנו מאוכזבים ממנו ועדיין לשמר את הערך שלו בעינינו. אפשר לומר: "אני אישית, סובייקטיבית, מאוכזב מהסרט/האדם הזה, אבל יכול להיות שמבחינה אובייקטיבית הוא נהדר". אבל האם "הערך שלו בעינינו" יכול בכלל להיות אובייקטיבי? האם המילה "בעינינו" לא קצת מבטלת את האובייקטיביות בעצם? אני מניח שבמערכת יחסים בוגרת ניתן להחליש את הקשר בין אכזבה לדולואציה כך שגם אם אנחנו נורא (או שוב ושוב) מתאכזבים ממישהו, אנחנו יכולים לשמר את הערך שלו בעינינו. במקרה כזה עדיין נשאלת השאלה האם בקשר אידאלי/בריא/בוגר הדולואציה המתלווה לאכזבה פוחתת בעוצמתה או במשכה אך נותרת בת לוויה קבועה של אכזבה, או שמא ניתן להתאכזב מאובייקט בלי לעשות לו דולואציה כלל? אשמח לשמוע דיעות! תודה.

באמת פילוסופיה ,אנא דבר בשפת העם .

הי ערן, הבחנה מעניינת בין אכזבה ש .. ואכזבה מ... לגבי הדה אבלואציה - אני חושבת שהבעיה עם מנגנון זה היא כאשר הוא קיצוני. כאשר עוברים ממצב של הערצה למצב של זלזול בגלל אכזבה אחת.(למשל, בעלי הפרעת אישיות גבולית עשויים) באופן נורמלי, אני חושבת שזה אפילו רצוי שאם מישהו מאכזב שוב ושוב ושוב אז יעשה פיחות בציפיות שלנו ממנו. לא? י.

והאם הוא יודע שאתה מביא את המקרה שלו לדיון ציבורי (למרות שאתה לא מסגיר פרטים אישיים)? סליחה שהשאלה לא ממש קשורה. פשוט אני מאוד קנאית לפרטיות שלי, וזה קצת (הרבה) צורם לי... אם מישהו יגרום רק (!) לאכזבה שוב ושוב, הגיוני שבסופו של דבר ייווצר כלפיו מצב של דבלואציה - אפילו בקשר בוגר.