על האופטימיות

לפתח הר געש ביצוע: חוה אלברשטיין מילים: דן אלמגור לחן: דני ליטני כשאתה קורא בעיתונים על התפרצות הר געש בסיציליה על קבורתם של שני כפרים שלמים בניקרגואה בצ'ילה או בהודו; כשאתה קורא בעיתונים אתה שואל את עצמך מדוע? מדוע זה שבים האיכרים דווקא למדרונות אשר בגדו? מדוע זה אינם נסים משם, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב תתפרץ הלבה מן ההר ותאיים לקבור את כל הכפר. מדוע זה לחזור הם מתעקשים? מדוע את הכפר אינם נוטשים אחת ולתמיד?! יש לפעמים, אתה פוגש תייר, והוא שואל: אמור נא לי, מדוע - מדוע מתעקשים אתם לחיות דווקא לפתח הר הגעש? הרי ניתן למצוא עוד בעולם פינות שקטות, ללא עשן ורעש, ואדמה מוצקת וטובה שלא תרעד מתחת רגליכם. מדוע זה אינכם זזים מכאן, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב מתפרצת הלבה מן ההר ומאיימת שוב על כל הכפר. מדוע זה אתם כה מתעקשים, מדוע את הכפר אינכם נוטשים אחת ולתמיד? ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם: את האיכר שעל הצ'ימבוראסו, ואת האם שעל הפוג'יסאן, ואת הילד על הוזוב. גם הם יודעים, ודאי שבעולם פינות שקטות יותר מהר הגעש, ואדמה המוצקה מזו שבו טמונים בתי אבותיהם. גם הם יכלו, אולי, לזוז משם, ולחפש מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד. אך הם דבקים למדרונות ההר, ומחכים אולי, אולי מחר? ומקווים ליום, שכבר יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו. ואז על הבזלת השחורה איך אז יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד! הי רציתי להניח כאן את השיר הזה. הרבה תשובות יש לשאלה למה לכל הרוחות אנחנו נשארים בתוך הסבל הגדול וזו מיוחדת בעיני. גלי

הי גלי חביבה, ... ולו היה זה פשוט... את יודעת, נראה לי שבסופו של דבר איש איש והר הגעש שלו. אני משערת גם, שמקום מכיל ועוטף עבור האחד, יכול להחוות כמקום תוקף מכל כיוון עבור זולתו. ולכל אחד סיבות מיוחדות משלו... המממ... זרמים פירוקלסטיים הם חלק מתרחיש אלים במיוחד... ובכל זאת, הרהרתי לי בתוך עולמי, מדוע דווקא למרגלותיו של אותו ההר? והנה, חושבת גם על צורתו, קווי המתאר ומאפייניו, ומוצאת את עצמי תרה אחר היגיון פנימי. אז... מדוע? ... כי אותם האיכרים, "הם" (כקול פנימי) קשורים לשם, לאמא אדמה ... כל-כך קשורים שיש להם משיכה חזקה להיאחז, להיתלות במקום המוכר, מקום של ינקו?ת וילדות ושורשים. אותו מקום הוא הוא שמחזיק אצלם את הקשר הבסיסי, את הציפיות, המשאלות. כמה חזקה עשויה להיות המשיכה לשם. כמה יכולה עוד להתעצם בנו, לשנות פרופורציות בתפיסה, בד בבד עם הידיעה שהתנודות קיצוניות כל-כך. ולצד אותה המשיכה – אמונה. אמונה שביכולתנו לתקן שם שם; שניתן להושיע בכוחו של דמיון וכמיהה חזקה; אמונה שיום יבוא ודברים יסתדרו בשלמות ולעד. מזכיר אומניפוטנטיות, שמאפיינת תפיסה של קטנטנים (גם), עם הנטייה לעשות קישורים שכאלה. זו תלות שאינה מצמיחה בד"כ, ולפעמים, כבוגרים, נופלים עם המשאלות הללו למקומות מעכבים/אפשריים-פחות בתוך מגבלות הזמן והמרחב, ומסתבכים עם התקווה. ומכאן לעולם הטיפולים: דווקא כאן הטיפול מנסה לעזור לנו להיפרד גם מהפסיביות (או פול גז בניוטרל) שנקלענו אליה מכורח השפעתם של אירועי עבר. להיפרד גם לוותר על עיקשות לא הכי מתפשרת למימוש משאלות לא מודעות בעיקר, משאלות פחות ריאליות, כמו, למשל, לתקן את ההורים... (ולפעמים לכי תשכנעי את הילד שלא הוא זה ש"קלקל" אותם, ולכן, כביכול אחראי לתקן או נדרש לפצות... נו...). זוכרת את "שלושים וחמישה במאי" של קסטנר ואת בית הספר ב"עולם ההפוך" בו הילדים מחנכים את ההורים? והטיפול, בהכירו את הפחות יעיל ואת שלא ניתן לשנות בהסתברות סבירה, אינו מנתק ואינו תולש-קורע בבת אחת למקום זר. למעשה, בין אם נרצה ובין אם לאו, אותו קשר קדמון יישאר שם תמיד. עם זאת, במקביל, אמור להיפתח לאט לאט ובהדרגה חלון חדש, ועוד חלון, ועוד אחד, שמידי פעם יתיר להיות גם במקום קצת אחר מבלי שזו תחווה כבגידה שלנו, מבלי שנרבוץ בים של אשמה. וזאת בטווח זמן סביר. בעודנו כאן. כנראה שפה יכול לחול שינוי, ופה יכולה להתממש תקווה. וחוצמזה, מסתבר שבקטע הזמן הרלוונטי מבחינתו, עובדתית לפי שעה, יצר החיים הוא דבר חזק יחסית וגובר על היצר ההפוך (כי ככה...), ותוקפנות על עוצמותיה ומופעיה, תמיד תהא חלק מהעולם הזה באשר הוא. מעבר לשליטתנו. ואנחנו, שלא בחרנו לבוא לעולם, אנחנו נקווה שבין לבין אפשר למצוא גם נפח של שלווה ונחת. המממ... אם "רק". ואז באה האינטגרציה... P-: "פשוט", לא? ;-) * ונקודה נוספת למחשבת המשך - משפחות האיכרים שחיות בצל האסונות הצפויים, נהנות מתפוקתה של אדמה פורייה ומניבה במיוחד בטווח השנים שבין לבין. האדמה העשירה היא תוצאה של שברורי הלבה והאפר, שנוצרים מחדש הודות להתפרצויות החוזרות ונשנות. אם כך, הדשא לא יוכל להוריק לעד בכל מקרה... חתיכת מחיר משלמים האיכרים האלה, ובמחשבה קצת מרחיקת לכת - האם היה קם מישהו בתוכחה (בואי נאמר, כמייצג אני עליון קשוח למדי) ומפרש זאת כעונש על חמדנותם? ובאיזה מסלול נבחר אנו? שלך, בנימה אופטימית מסובכת זו, (mp)

הי mp מרגיז כמה מהר הרגשות משנים כיוון, ממש הר געש מתחתי מעלי ומצדדי, לפעמים הבעירה מעשירה את האדמה (ואת החוויה), איזה כיף לבעור באושר!, ולפעמים הבעירה צורבת עד כדי הכחדה. היום המטפלת אמרה שהיא לא אוהבת אותי. שאני חשובה לה אבל שהיא לא אוהבת אותי. ועכשיו צריך לבחור מסלול, כדברייך, אני מנסה להבין אם זה יותר מדי הרבה לצפות לו, לקוות שתהיה אהבה בטיפול. אולי זו בכלל המשאלה האינפנטילית שלי שאני צריכה להתגבר עליה. ואולי להשאר בקשר איתה, ולהתייסר על כך שהיא לא אוהבת אותי, זה קצת כמו להתעקש על לחיות מתחת להר געש... כמו שאמרתי, הרי געש מכל עבר, בכל בחירה. אשמח לשמוע את דעתך. גלי.

גלי תודה נורא יפה. בהזדמנות זו, תודה גם על מיץ פטל הארנב - יופי של דימוי נהנית לקרוא י.

שלום ילדה אישה, תודה לך. אני רק מצטערת שהאופטימיות שלי התחלפה נורא מהר בפסימיות... אולי הדימוי בא כי לפעמים מתחשק לי נורא לחיות באגדות. גם אני הייתי רוצה לפעמים להיות מיץ פטל, לשבת לי בתוך הכוך הקטן והמהביל שלי, להתכווץ בחושך, ולחכות, שמישהו מבחוץ יתעקש להוציא אותי משם. משאלה שאני אהיה הפסיבית והמישהו שם בחוץ יעשה את כל העבודה... קצת אולי גם כמו הנשיקות שניתנו לשלגיה וליפהפייה הנרדמת. לשכב בשקט עד שהנסיך יבוא ויפתור הכל... הציגו בפנינו מציאות מעוותת כשהיינו קטנים, ועכשיו צריך להתבגר ולהתבגר, לא? להתראות גלי