סתם שאלה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
כשמתחילים קשר זוגי, כשהכל חדש, כשמתחילים להכיר ו"לבדוק" אחד את השני.. איך מספרים לבן הזוג שנמצאת בטיפול פסיכולוגי שנמשך שנים? איך מספרים משהו כל כך גדול ומשמעותי, משהו שפשוט יבריח המון בני זוג פוטנציאלים מקשר? אני יודעת שלא חייבים לספר מיד בהתחלה.. אבל.. מתי בעצם נכון כן לספר?.. ומתי הדברים הופכים להיות "סוד"?.. איך מספרים? ואיך מתמודדים עם התגובה של בן הזוג (במקרה שהיא שלילית)? איך מתמודדים עם ההרגשה הפנימית שמנקרת בנפש ומכאיבה כל כך בידיעה שיש משהו כל כך גדול ונורא בתוכי, ושאני מסתירה את זה ממי שמנסה לבנות קשר איתי? מרגישה כאילו אני משקרת לו, מסתירה ממנו את האני האמיתית, את כל החלקים הרעים והשחורים שבי. איך בונים קשר אמיתי, כנה, חזק, במצב שכזה?.. אני תוהה אם מישהו בכלל ירצה להישאר איתי בקשר אחרי שישמע שאני בטיפול כבר שנים, ויבין ויראה כמה אני כל כך דפוקה בנפש שלי. הגיל הולך ומתקדם, והדברים רק הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. :(
שלום שיר, בעיתוי הנכון, כאשר הקשר מתחיל להחוות בטוח ויכול להכיל גם צדדים לא הכי מחמיאים - ולעמוד בהם - אפשר לספר, בטבעיות, בלי להתבייש - שאת בטיפול. אם הקשר טוב - אין סיבה שהתגובה תהיה שלילית. תגובה שלילית יכולה להעיד על חוסר קבלה שלך כפי שאת - רמז ברור לכך שעלייך לחשוב שנית על כדאיות הקשר מבחינתך... הנפש שלך (דפוקה? מינוח קשה מדי לטעמי...) היא חלק מהותי ממי שאת. מי שיאהב אותך, מי שיהיה בן זוג - אמור להכיר ולקבל אותך על נפשך וסיכסוכיה... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
