איך אפשר לומר תמיד את האמת בטיפול? (בעקבות מה שכתב

נמאס לי מעצמי ובעיקר מזה שאין לי ממש עצמי, נמאס לי להיות שונה לא שלמה, כבר שנים רבות יש לי חיים כפולים ואפילו יותר מזה, זו מן הפרעה סודית מטופשת ביותר . כבר כמעט שנה אני בטיפול (הסיבה הרשמית:להיות אמא טובה), רוב הזמן אני סתם מדברת וא"כ מצטערת על מה שאמרתי, הרבה פעמים אני לא זוכרת מה אמרתי ואז זה יותר טוב.ודאי אצטער גם על כך שכתבתי בפורום הזה. וכאן אני מגיעה לעניין האמת,הבעייתי, קשה לי לומר את מחשבותי ואפילו עובדות מהעבר, בגלל שקיימות סתירות שאני לא יודעת איך להתגבר עליהן, וזה קורה גם בטיפול כמו בחיים, לגבי הפסיכולוג, מצד אחד הוא נראה לי מוזר אפילו תמהוני, לא הכי חכם (זה לא שאני מחשיבה את עצמי או משהו)ויש לי חששות לא מבוססים שאין לא כל כל כך הרבה מטופלים ואני מן פריירית תורנית. מצד שני מאוד חשוב לי שיחבב אותי. אני לא רוצה לפגוע בו וחוששת לאבד את אהבתו (עם הוא בכלל אוהב אותי ולמה שיאהב אותי אם אני רוב הזמן לא אוהבת אותו? ).זה לא יהיה אכזרי מצידי לשתף אותו במחשבות האלו?