"הטיפול שלי - התקדמויות ושינויים"

שלום רב, שאלתם על טיפול, אז אומר רק למי שלא יודע שטיפול גם מביא איתו הרבה נזקים נפשיים. בשיטוטיי בפורומים הרבים, אני חוזה בהרבה מאוד תגובות על נזקים שנגרמו לנפש המטופל כתוצאה מטיפול. אוכל ללקט עבורכם את כל הלינקים ולשלוח. הרבה פעמים נאמר שם איך מטפל כזה או אחר אינו מגיב למטופל, אינו לוקח אחריות מקצועית ואטום רגשית מולו. הרשויות עצמן יודעות על מחדלים רבים של מטפלים ועל חוסר כשירותם של רבים אחרים. בימים אלו התכנסתי אני, מספר עורכי דין, ופעילים למען זכויות החולה בגיבוש תוכנית לייסוד עמותה למען זכויות מטופלים שנגרם להם נזק נפשי כבד כתוצאה מטיפול פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי. כרגע אהיה קצר בדבריי מאחר ואני עסוק, אבל אשמח לשלוח את כל האינפורמציה בהמשך וכן לקבל תגובות הן ממנהלי הפורומים השונים והן ממטופלים. בברכה, זאב

אני אשתף קצת. לא בלי להשמיץ - זה חלק מהכיף. חממתי במשך שני עשורים (לא רצוף...), כמה וכמה כורסאות, שכשאני חושבת על זה, ומעניין לעשות על זה מחקר,הן נשאו אופי שדי התאים לאזור הגיאוגרפי שבו התנהל הטיפול (תחשבו על קליניקה בירושלים עם אופי מעט מזרח תיכוני, וכורסא שהגיעה בירושה מהסבתא הייקית בנהריה. לאודי במשגב, בגילון, יש כורסא פשוטה ואופי אוריינטלי- רוחני משהו. נניח כרית שבאה מהגלריה המקסיקנית?). הכורסאות היו נוחות, תמיד. אני לא הייתי נינוחה. עכשיו אני יושבת על כסא עץ פשוט על יד שולחן פשוט (איקאה), בחרתי שלא לשבת בדואט הכורסתי, וקורים דברים. אני עושה טיפול באמנות ואחרי זמן אני יכולה לראות איך ביטויים ויזואליים לכאורה פשטניים, הפשיטו ממני קליפות וגלימות ופחדים. יש גם מילים. הרבה מילים. רובן מגיעות בכתב. וזה לא ככ פשוט כמו שזה נשמע. אני נושאת עלי תוויות של הפרעות נפשיות, אני מחפשת את הפינות כל הזמן, אבל השתחרר איזה פקק. הבנתי קשר (משהו שלמרות חיי זוגיות מוצלחים לא ידעתי) הבנתי משא ומתן הבנתי כעס הבנתי אכזבה הבנתי ערך ואמת. ויש עוד דרך. ואני מבינה שהכל מתחיל ונגמר בי, למרות שזה קשה כל פעם מבינה קצת יותר. אלה שכבות דקיקות מאוד שבסוף הופכות למסה.

מאז שקראתי את השאלה אני לא מסוגלת להפסיק לעשות מין חשבון נפש... כמה התקדמתי בטיפול או אולי אפילו השתנתי?13 שנה אני בטיפול עם אותו המטפל...אילו החיים שלי היו במצב סטטי אולי היה לי קל יותר לענות. אני יכולה להעיד שלמרות המאניה דפרסיה אני חיה חיים רגילים למדי,ללא אישפוזים,עם עבודה רגילה ושאין אדם שיודע כמה פעמים הייתי קרובה להתאבדות חוץ ממנו,המטפל שלי.למדתי לחיות עם החולי,להכיר אותו טוב טוב לרוב למדתי להזהר בעיקר מההיפו מאניות האהובות שלי. אבל לא הכל נוצץ... 13 שנה ואני עדיין לא אוהבת את עצמי ומפחדת מהחיים.על זה אנחנו עדיין עובדים...

נושא מעניין :) אני אחפש ראיון שקראתי עם אסי דיין שמביע תובנות משעשעות ודי נכונות לגבי טיפול פסיכולוגי.

וואי, אודי... יו?, עץ כלבבי :-) כל-כך פינטזתי על עץ כזה. תודתיים כפליים. אממה, כעת, משנפתח, מתבלבלות לי המילים. איך אפשר למצוא אותן ועוד מהר כל-כך וגם לחבר. ... הרהרתי רבות בנושא, ביני לבין עצמי, וגם ביחס למקום הזה - הפורום. לעתים נראה לי שאחדים מאיתנו מביאים את עצמם לכאן בצורה די דומה על פני תקופה לא קצרה. לפעמים, לדעתי, יותר מודגש מה לא הושג, או אותו מקום תקוע, ופחות מתמקדים במה כן. כך שיוצא שהמדגם מייצג תמונה מעט חלקית אולי קצת מוסתת. במחשבה נוספת, גם למי שמדגיש את ה"אין" יכול "לברוח" די הרבה וללא משים דיבור לא מבוטל אודות ה"יש"... בכל זאת ולכן, על מנת טיפה'לה להשלים - לעץ כזה יש חשיבות גדולה בעיניי. ... לרגע חשבתי גם על כך שאולי מי שחל בו שינוי משמעותי ויש בו משהו שלם יותר, מונח, כבר לא מגיע לכאן או כמעט שלא מגיע. ואולי זה לא בהכרח נכון. לא'דעת. טוב, יאללה. היום במיוחד חשוב לי לענות לעצמי על השאלה המורכבת בגלל הפגישה האחרונה שהייתה מאד קשה לי; בגלל שהיה לי גם ניסיון טיפולי אחר, שחל שנים קודם, שונה לחלוטין; וגם, גם בגלל שהסביבה שלי פחות מבינה את עולם הטיפולים, ולעתים לא ממש תומכת. ואנכי, יכולה להתבלבל ולהזדהות איתה... בכל זאת קצת היסטוריה - את הטיפול הקודם, שחל לפני שנים רבות, איני זוכרת במיוחד. רק פרטים מעטים. לא נוצר בו קשר משמעותי, הישגים איני זוכרת, קצת זוכרת אולטימטומים שהוצבו לי לשינויים חיצוניים, כאלה שבהיעדר בסיס יציב לא הצליחו להחזיק מעמד (באם בוצעו) ובעיקר זוכרת את העובדה שיום אחד הפסיכולוג אמר שאין התקדמות והוא לא רואה איך יוכל לתרום לי, וכך שלח אותי לדרכי. מאחר שלא הייתה בכלל עבודה על פרידה, לפחות לא משמעותית, או כזו שאני זוכרת, יצאתי מהטיפול במצב גרוע משהגעתי אליו. גם לא ידעתי כלל להחזיק את עצמי בכוחותיי. בדיעבד, הסתבר שככל הנראה זה היה קריטי עבורי. היום, אחרי תקופה לא מבוטלת של שיחות חדשות, אני יודעת לומר שלקחתי את עצמי משם למקומות של הרס גדול רב שנים. הזנחה מבישה. השתמשתי ללא דעת (גם) בהפסקה כטריגר למשהו מרחיק לכת. בכל אופן, המטפל הנוכחי הבטיח לי שהפסקה חדה (ככל שזה תלוי בו) לא תקרה בטיפול העכשווי. עבודה על פרידה תהיה, גם אם בשל אילוצי מציאות לא משמחים הטיפול יסתיים מוקדם מידי ובטרם עת. בנוסף, גם אעדכן קצת אודות המצב מתוכו כותבת את דבריי כרגע - הפגישה האחרונה הייתה קשה לי במיוחד, עלבון כבד עד כדי כך שכמעט לא הצלחתי להרגיש אותו ככזה. במשך מספר ימים המחשבות שלי הרחיקו לכת מאד, פתאום הפן הזה באישיות של המטפל לא הכי אהוב עליי, ולא השיטה ולא הגישה... אבל, יודעת שאנסה לחזור לשם כדי לבדוק מה קורה עם המציאות. ואחזור, גם כי אני זוכרת - והנה הכותרת החשובה לנושא השרשור - אני זוכרת לומר לעצמי ש - הטיפול הציל את החיים שלי (או את מה שעוד נשאר...) ... איך הגעתי בהתחלה? אפילו את הפגישה לא יכולתי לקבוע לי. בכוחות אחרונים הצלחתי לבקש ממישהו שיפתח עבורי דלת. היכנשהו... הגעתי כשבאזורים מסוימים בנפש כמעט לא היו הפרדות ומחיצות, בליל ועיסה, ללא איתור רגשות, ללא יכולת לתת להן מילים בכלל. אזורים אחרים לא היו מקושרים ביניהם כמעט. כמעט כל דבר שעבר לידי נדחה ולא הסכים להיקלט, או להיזכר או להיעכל. לא טריוויאלי היה להסכים לטפל בי. וההתקדמות איטית כל-כך. למדתי להשתמש במילים בעברית במשמעותן העמוקה. ביניהן מילים שמתארות תחושות ורגשות. מילים שרק הכרתי כמשהו שמופיע במילון, אך בעצם היו זרות לי. רחוקות. למדתי איכשהו לחבר משפטים. פסקאות. למדתי, ולא רק לדקלם, אלא ממש להבין ולחוות. למדתי על עיוותים בתפיסה. על סטיות. על משאלות ועל מקורן של חרדות. על קשרים ועל התנהגות. חולשות, חסרונות. חלקיות. קרבה. התמזגות, נפרדות, גבולות... ("מילים שלמדתי בטיפול, מילים קרובות, מילים רחוקות" - גם זה עץ שחשבתי עליו פעם). ולמדתי להקשיב. ומה עוד? שיקוף חסר לי כל-כך (כולל אותו שיקוף הקדום) והבלבול עודנו. ואפרופו שיקוף - בטיפול, שבו כבר נוצר קשר קשר, הוצבה מראה. ישרה כזאת. ממורקת. משהו משהו... ;-) ויש גם שינויים חיצונים. שינויים שלא ניתן להסתיר או להסוות או להחביא. שינויים פנימיים כחיצוניים כאלה שמעבר לנקודת האל חזור. עם זאת, עדיין קיים פער עצום, מבהיל, מסוכן (בגלל אובדן של זמן נוסף, למשל), בלתי אפשרי כמעט. פער בין מה שכבר שנבנה בפנים, לבין הנגלה החוצה. כאן אנחנו עוד צריכים לגעת באזורים העקשניים והקשוחים, בים של חרדות וכעסים. טיפול לא קל, כואב להחריד. אבל איך אפשר לצמוח מבלי לכאוב. וישנם רגעים כואבים במיוחד. הם אולי מביאים עימם רגרסיה לפרק זמן מסוים, עם זאת, עשויים להיות אפקטיביים, ואפילו מאד, לטווח רחוק. עוד לא שלם. מעט. מאוחר. כמה לא קל לחיות עם זה. והלוואי ויכולתי לבכות. אז כתבתי לי (mp) החרדונית

שלום לכם אודי וחברי הפורום, MP הציעה שנשתף בחוויות טיפול ... אני חדשה בפורום הזה, כתבתי פה קצת - גם בניק הזה וגם באחר. אבל בעיקר קראתי והתרגשתי. אני רואה כמה המילים של אודי חשובות עוזרות כאן וחושבת על הטיפול שכל אחד מאיתנו עובר. בטוח שזה משמעותי מאד. אבל (והוא גדול האבל) הטיפול כשהוא טוב ומשמעותי מביא איתו הרבה עומס רגשי שלפחות במקרה שלי לא מאפשר שלווה. אני כבר יותר משנתיים בטיפול והוא הביא איתו התמודדות וכאב יחד עם המודעות. בנוסף, לפחות מהניסיון שלי, מערכת היחסים שנוצרת מוסיפה המון למורכבות בחיים (גם לטוב וגם לרע) ואז כשנוצרת מערכת יחסים משמעותית (כלומר הטיפול טוב) באה איתה גם הפגיעה וההבנה והמוגבלות של המטפל כאדם. התחושה שהוא אינו יכול לעיתים לתת את מה שאת צריכה. שלעיתים הוא גם יכול לפגוע, דווקא בגלל הקירבה. כלומר טיפול יכול להיות בו זמנית משמעותי אבל לא בהכרח רק מועיל. זוהי בכל אופן הזווית שלי אודי, אשמח למחקרים שהצעת את כל זה כתבתי לפני השירשור אבל עכשיו קראתי וחשבתי שלא התכוונתי לכך שהכל שלילי אלא דווקא למורכבות שככל שיותר חזק ומשמעותי כך נטוע בו גם הכאב והסיכון. אבל כנראה שככה זה בכל מערכת יחסים... לוליטה