לרוית - הילדות שלי

ורית וטלי שלום, נולדתי רגיל. בערך בגיל 3.5 חודשים אימא שמה לב שאני לא מתפתחת כפי שצריך והתחילה לרוץ איתי לכל מיני רופאים. חלקם אמרו לה: "חכי, זו ילדה ראשונה, את צעירה ולא מנוסה, יש זמן, וכו'" חלקם אמרו לה לשפשף לי את הגוף החל במגבות עדינות, וכלה בסקוטשפייטים מתוך טענה (לדעתי ולדעתה מגוחכת) שאם אני לא הולכת, אני לא יודעת להבחין בין ימין ושמאל. יותר מאוחר היא הסבירה לי שזה בולשיט כי כשמלבישים את הילד מדברים אליו. התחלתי ללכת בגיל שנה ו11- חודש. מגיל 3 עד גיל 6 הלכתי לטיפולים בתחום המוטוריקה העדינה והגסה, והייתי בגנים רגילים. גם בבית הספר יסודי למדתי במסגרת רגילה (ללא סייעות וכאלה, רק עם עזרת ההורים). בעקרון את רוב השיעורים עשיתי לבד, אבל אם הייתי צריכה להגיש עבודה הייתי מבקשת את עזרתה של אימא. אימא הייתה עוזרת רק בשלב הסופי של העבודה ולא מכינה אותה במקומי כפי שהדברים עשויים להתפרש. זו ההתחלה, והיות ואני צריכה ללכת, אכתוב יותר מאוחר. עדי

עדי היי. מחכה להמשך התאור. רוית.

רוית - ההמשך. בגיל 10 התחלתי להתפתח, ובגיל 12 קיבלתי מחזור. זמן קצר לפני קבלת המחזור ביקרתי אצל רופאת הילדים (בפעם הבאה שאבקר בכלל אצל רופא, תהיה כעבור 5 שנים). הרופאה אמרה לי לא להשמין אבל לא שמעתי לה (אני רק רוצה לציין שאני מבינה ברפואה מגיל 10). זמן קצר לאחר קבלת המחזור התחלתי לתפוח בבטן, בפנים ואיפה לא. מבחינה חברתית הייתי מנודה ולימודים לא היו בראש שלי(או הו, זה הולך יופי ביחד). אני זוכרת שחזרנו יום אחד מהטיול, ואמא אמרה לי: "זהו, עדי, ממחר את בדיאטה" וקנתה לי מצרכים מיוחדים. האוכל הדיאטטי אז היה מגעיל ואני נאלצתי לאכול אותו (היום המוצרים הדיאטטים שופרו לעין ארוך וברוב המקרים אין הבדלים בטעם). היחסים עם אבא שלי היו מצויינים. נקודות הטורפה שלו היו: 1. הוא חטף מהמקרר ואני למדתי את המנהג הזה למורת רוחה של אימא (זה מה שקורה כשהורים מעבירים לילד מסר כפול). 2. הוא פשוט פחד להלחם בי. אימא כל הזמן דרשה שארשום את מה שאני אוכלת (שומרי משקל אמרו את זה אחר כך) ואני לא הסכמתי לזה. ועוד דבר: אז לא ידעו שבלוטת המגן שלי היא המקור לכל הצרות. עברתי בית ספר ובו הייתי יותר טובה מבחינה חברתית ולימודית אם כי עדיין הייתי שמנה. אני זוכרת שכל הזמן נפלתי. אימא כל הזמן אמרה לי: "למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?" לא ידעו שזה בגלל הבלוטה שלי אין לי כח להרים את רגליי. כל הזמן הזה הייתי פעילה בצופים ויצאתי לטיולים למרות שזה הצריך היערכות מיוחדת מצד החברה והמדריכים. לא היה לי נעים שצריך לעזור לי, אבל בסוף כל טיול הרגשתי דבר אחד: ניצחתי!!! ניצחתי חלק מהמגבלות שלי!!! קשה לתאר את מה שהרגשתי. בערך בגיל 16.5 חליתי בדלקת ריאות (בגלל שהבלוטה לא עבדה, כל הזמן הצטננתי) ואז לראשונה הלכתי לרופאת משפחה. הרופאה יחסית הייתה נחמדה וגם הייתי כבר בוגרת יותר. בצילום ראו שאב עורקים שלי (הצינור שמוציא את הדם מהלב לגוף) לא מונח במקום. שנה שלמה הייתי במעקב בדיקות ובירורים (גם שם וגם בלשכת הגיוס). הבירורים כללו: בדיקות רופא, אולטרסאונד ,א.ק.ג., הולטר (א.ק.ג ל24- שעות), בדיקות מאמץ. הבדיקות לא הפחידו אותי משום שידעתי במה מדובר. לא הייתי בחרדה יתרה. לקחתי אותן בקלות. רק מה שכן, הייתי גם בדיאטה. אמנם לבד, אבל ידעתי מה צריך לאכול ומה לא (לדעתי זו טעות כי אמנם הרופאה פיקחה אבל לא נשקלתי בהתחלה, ולדעתי ירדתי 4 קילו ב8- חודשים ) אני גם התחלתי להתנדב במד"א ואף אחד חוץ מההורים והצבא לא ידע ולא צריך לדעת. כעבור שנה התחלתי לטפל בבלוטת המגן. בצבא הייה לי טוב והייתי פקידה. היו לי כבר חברות, הרגשתי שאני יכולה להיפתח, לקבל ולאהוב. אחרי הצבא התחלתי לעבוד. בגיל 23 הצטרפתי לראשונה ל"שומרי משקל". התחלתי לעשות את מה שהם אומרים ואימא שקודם נלחמה בי החלה ללמד אותי לבשל ולעזור לי. מאוד שמחתי כי זה גרם לפיתוח הקשר בינינו. בהתחלה לא האמנתי לה שאפשר לעשות אוכל דיאטטי וטעים, אבל יום אחד, קמתי ועשיתי מעשה: קניתי ספר בישול שלהם. ראיתי שאפשר לבשל וגם שיהיה טעים!!! היה לי נהדר!!! מכל דבר פתאום ראיתי שאפשר לאכול כף ולהנות ממנו. המשך - יבוא.