היי אודי,

מה שלומך? נעים לקרוא אותך וטוב שאתה פה, נכון שבעבר הייתי כותבת יותר , אבל אתה יודע , מנסה לאט לאט ..גם מולך. הימים האחרונים לא טובים. ביום ראשון ביטלתי טיפול , פעם ראשונה אחרי 3 שנים, מאמין?היתה לי שבת נוראית , לא ישנתי כמעט, לא יודעת מה קורה לי . בעצם יודעת. מצד אחד זקוקה לו ככ. מצד שני מפחדת . ממה ?..לאיודעת. דווקא שמרגישה הכי קרוב , מפחדת . הזוי. אני נורא מבוהלת מעצמי. מרגישה זרה בתוכי. המונים של מחשבות קופצים לי שם בראש .. אבל הן כאילו באות והולכות , מתמוססות באויר , זה מרגיש שאין לי במה להאחז, כל מה שהרגיש חזק ובטוח מתפרק.. פאק אודי.. אני לא יודעת מי אני כבר? אני ב"היסטריה" מעצמי. לא מכירה את עצמי . בחיי.. מיום שבת זכרונות תוקפים אותי (לכן לא הגעתי לטיפול ביום ראשון .. יש לי גם מחר ואני מניחה שאבטל) מפחדת .. שאני עם רגל שם ממש בחוץ. אני ממשיכה לחכות .. אבל למה בעצם?.. כאילו משו בי אמור לקרות ..לא יודעת . ו..הוא ככ מנסה , הוא ככ אכפתי , הוא ככ שם בשבילי .. מה אני עושה ?... אודי ?.. מה אני עושה ? מרגישה שהקשר שבניתי איתו בשקט בשקט בלי שהוא ירגיש נפרם מהכיוון שלי. כל מה שהרגיש והצליח נעלם בי. ואולי זו רק עוד תקופה , ואולי זה סתם ימים מגעילים כאלה , אבל זה מרגיש אינסופי .. נצח .. כאילו לא יהיה משו טוב אחר . אין לי תובנות חכמות היום. הכל זר בי. אתה יודע , אני אפילו ככ מפחדת מהגוף שלי , ששכחתי איזו שרית הייתי לפני כל ההזכרויות .. אני מרגישה ככ לבד. אין לי איך להסביר את הלבד הזה שמקיף אותי . ונכון שסביבי חברים אוהבים ונכון שזה רק מרגיש .. אבל זה אמיתי אודי .. ככ לא טוב לי .אני מפחדת שבסוף הוא יתייאש מהמצב הסיזיפי הזה שלי .. ואולי בגלל זה אני מנסה להתרחק בשקט כדי לא להפגע. הנופים אצלי לא נשארים קבועים , כל פעם משתנים , ועכשיו עלה בי משו חדש . שקשה לעכל. שקשה לספר. שקשה לי לכתוב. שמשאיר אותי ככ לבד. אז איפה הכוחות ההשרדותיים שלי לעזאזל..?.. זה מרגיש הולך ונעלם.. המוח שלי מתחנן אליי להפסיק להבין , להפסיקקקק, המוח מאדיר ומזכיר לי שאין לי כבר תשוקה לשום דבר. אני עושה "שביתה " לעצמי , אבל הפעם זה בא ממקום ככ חלש , ככ נזקק , ככ צריך , אוףףףףף. מרגישה את הילדה הקטנה שבי (אל תצחק, אודי .. זה ממש מרגיש ככה ).. ואני לא מצליחה להתחבר אלייה , להקשיב לה , היא ממשיכה וממשיכה לבנות את ההרס על חשבוני .. אני והיא במאבקי כוחות .. היא מושכת לצד אחד אני לשני.. וככה אנחנו "משחקות" . רוצה לוותר, רוצה שיפסיק הכאב הזה, לא רוצה להפגע .. הטלטלות האלה מרגישות בעוצמות אינסופיות ואני מפחדת , אתה מאמין לי ? אני מרגישה שאין בי חוזק נפשי להכיל יותר את מה שעובר עליי, והזכות שלי להיות שלווה ומאושרת כבר מתערערת בי . מרגישה שהחיים האלה יצרבו עליי ככה שהעבר באמת יהפוך להווה של היום . יש איזה קול מעצבן שקופץ לי לראש וצורח עליי " דייי .. תשתקי כבר , נמאסת ..כמה אפשר לבכות?" ואני חסרת אונים מולו.פאק . מה אני רוצה מעצמי . מה אני רוצה מאיש השיחות שלי ? לאיודעעת , אודיייי . לא יודעת כבר. אני כותבת לך ויחד עם זאת צועקת על עצמי בשקט " דיי שרית תפסיקי לחשוב שאת יודעת הכל .. תאמיני כבר שיהיה אחרת, תני מקום לנזקקות הזו לצורך, תשעני, תרפי .. את היום כבר בידיים בטוחות . קחי אחריות .. תלחמי." וככה זה בא והולך , בגלים .. של אמביוולנטיות מטורפת. עד מתי ?.. עד מתי ?.. בסוף באמת אשתגע. מאיפו לוקחים עוד קצת כח שהכל מרגיש ונגמר? מתי ארגיש שקט .. ולא אבהל ואתכווץ מעצמי ככ? הלוואי והיה אפשר למחוק הכל . לעצור את הזמן . להמשיך מנקודה אחרת . אתה יודע, אני מרגישה ככ אגואיסטית. כל ה3 שנים האלה חשבתי רק על עצמי . עוד ועוד .. עוד ועוד , אנרגיות , זמן , נבירה בעצמי , חיפוש אחרי מה ?.. אודי ? לא עניין אותי שום דבר מלבד מעמקי הנפש שלי . רק הנפש שלי.רציתי רק לגלות , עוד.. ועוד .. תשובה לסימני השאלה של הילדות הנוראית שחוויתי , עוד ועוד עד ש..העיסוק בטיפול הזה ובעצמי כבר מעורר בי בחילה, הכתיבה הזו , מאבדת את המשמעות כבר , כואב לי .. וזה נשמע ככ בנאלי ומפוהק, אבל כואב לי . זה כואב וכואב וכואב וכואב . אתה מאמין לי ? כן, החיים ממשיכים , אבל אני כאילו יושבת כאן עכשיו ובוכה , בטיפול 3 פעמים בשבוע , נחשפת , ו"נשטפת" בכל הזכרונות, מגיעה לעומקים של הנפש .. ו..אני תוהה, איך אפשר להמשיך לחיות ככה ? כרגע כאילו חיה רק בשביל אחרים. מתי זה יהיה בשביל עצמי ? מרגישה שלקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית , כל התהליך הזה ככ קשה , קשה מידיי. מרגיש ככ קטנה ככ חסרת ביטחון מול הילדה הקטנה שאני . מול הילדה ששכחתי .. שנים.. אני עייפה . עייפה . עייפה . זה יעבור מתישהו ? אודי?אתה פה ? סליחה .. על ההצפה הזו , לא רוצה להיות עכשיו לבד. שרית נ.ב נילי, לא שכחתי אותך.

הממ.. אודי , מה שלומך? הגעתי אתמול לטיפול . (אגיע גם מחר). בקשתי בלי "נבירות ".. בקשתי לעצום עיניים . לנוח. לדבר על דברים אחרים . זה הצליח .. קצת .. וזה הרחיק (גם) את הכאב . אפילו צחקנו מעט .. זה היה שונה . מחזק.. אפילו מרגיע ומאפשר להיות לבד אבל להרגיש ככ ביחד.מבין אותי ? בכז..מדהים..צדקת לגמרי אודי יקר, איש השיחות שלי מיוחד ..?! קשה ורך כאחד ועשוי מחומר משובח!!! בינתיים נאחזת גם פה .. לא משחררת לגמרי אחיזה . תודה שהיית כאן , תודה על המילים .. היה בהם המון כח שהגיע בזמן ולמקום הפנימי הנכון. חיבוק מהלב ממני אלייך שרית