שלום אודי, מתנצלת על האורך...

בגלל החגים, נפגשנו ביום ו' בבוקר במקום ביום הרגיל, יכול להיות שהקדמתי בכמה דקות ואולי הגעתי בזמן, דפקתי על הדלת וחיכיתי, הדלת נפתחה במהירות והפסיכולוג חסם את הכניסה כאילו שאני הולכת לפרוץ לשם בכל מחיר הוא אמר בטון תקיף וקר שהטיפול הקודם עוד לא הסתיים ושאחכה בחוץ. כדי לא להביך את מי שנמצא בפנים כאשר יצא/תצא, הלכתי משם בכוונה לחזור אחרי כמה דקות. בעודי מתבוננת ביפי הבריאה, מתקשר אלי הפסיכולוג ומדבר אתי בקוצר רוח ("איפה את?"), חזרתי, נכנסתי לחדר, אמרתי שלום, וסיפרתי לו שראיתי איזו ציפור די נדירה שחורפת בארץ, והוא בתשובה אמר לי (בכעס) שנעלבתי (אני) כי הוא היה שם עם מטופלת אחרת ובגלל זה הסתלקתי או ברחתי או משהו כזה, כעסתי על הקביעה שלו אבל לא יכולתי לענות או לחשוב באותו זמן משום שהרגשתי מותקפת והייתי די משותקת. אני לא זוכרת מה עוד היה באותה פגישה מלבד זה שהסתיימה לפני הזמן וברוח רעה, לא רציתי לבוא בשבוע שלאחריו ביום ו'. (חשבתי לא לחזור יותר). כל זה היה בחגי תשרי, פסח מסתבר, חל בדיוק באותם ימים שחל סוכות, (גם עצמאות ) ושוב היה צריך לקבוע מועדים חלופיים. נזכרתי באותו מקרה והזכרתי לפסיכולוג (בכל זאת באתי ביום ו' אחד גם הפעם). כאשר נפגשנו שוב (יכול להיות שבעקבות הדרכה שקיבל?) החליט לפתוח שוב את הנושא , אלא שהוא דרש ממני לשחזר את כל רגשותיי וכאשר הגענו לחלק שלו, של הכעס קוצר הרוח או החשש ממני שמא אציץ אל חדר הטיפול או לא יודעת מה, הוא פתאום נהיה "לוח חלק", מגלגל עיניים ומכחיש את כל מה שהתרחש אצלו. הכעס, קוצר הרוח שלו, הכל המצאה שלי.הצעתי לו מוצא של כבוד: אולי הוא לא זוכר בכל זאת חלפה חצי שנה, אך הוא בשלו, אני חוויתי דחייה אפילו מוות וכל הבלה בלה הפסיכולוגי, והוא שום כלום. אם היה קצת אמון בינינו הוא פרח לו, ומה אני אמורה לעשות עכשיו? .

תודה על התשובה. אני חושבת שבכל זאת אשאל אותו איך הוא הרגיש או מה עבר לו בראש כאשר אני לא חיכיתי בחוץ, כשהוא התקשר אלי הוא ממש אבל ממש כעס.