בהמשך ל"מכתב למטפל"

כן,זאת בהחלט תחושתי. אף פעם לא למדתי לאהוב את עצמי.כל מי שהיה אמור לאהוב אותי ולדאוג לי בגד בצורה איומה או נטש אותי (נפטר) בגיל צעיר. למרות הכל התחתנתי ובניתי לי משפחה קטנה ולזמן מה הייתי בסדר. אולי אלה הגירושים שגרמו לי לרגסיה... שלוש שנים אחרי ועדיין לא הצלחתי לבנות לעצמי חיים מעבר לעבודה. חוץ מבני אין לי אף אחד בחיים האלה.לא מצליחה ליצור קשרים משמעותים עם אנשים ולא רואה איך זה ישתנה אי פעם. אחרי הרבה עבודה קשה מצידו נבנה לו קשר טוב עם המטפל אבל עכשיו הוא לוחץ עלי להתקדם וזה גורם לי לחרדות נוראיות. עד כדי שאני כמעט מעדיפה לחבל גם בקשר איתו...