חיבוק במילים
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
קראתי כאן בפורום את השיחה בנושא חיבוק של המטפל/ת. רציתי לשתף במשהו שקרה לי בטיפול ואולי יעזור... פעם לאחר כמה חודשי טיפול רבים כעסתי מאד על הפסיכולוג שלי על כי בפגישה לפני זה נתן לי ללכת כשאני "מפורקת" ולא ראה ולא תמך. הוא הסתכל בי ואמר אני מבין שאת היית צריכה חיבוק. חשבתי על זה, הססתי, נבוכתי ואמרתי "כן". הוא אמר לי הילדה שבך הייתה צריכה חיבוק ובגלל האשה שאת לא יכולתי לתת אותו. מאז בפעמים שהייתי צריכה חיבוק הוא שם לב, ואמר משהו כמו :אני מחבק אותך במילים. לפעמים התמרדתי ואמרתי לו שזה לא מספיק. אבל, באמת, זה היה הרבה מאד עבורי. החיבוק במילים. העובדה שהוא ראה את הצורך, ראה את הילדה הקטנה שמאד צריכה אבל כן שמר על הגבולות.
שלום אישה-ילדה, הבחנה יפה מאוד. הצורך של הילדה בחיבוק והיותך במקביל אישה. אלו שתי "שפות" שונות שחשוב מאוד שלא להתבלבל בינהן. פסיכואנליטיקאי מבריק, פרנצי שמו, כתב בשנות ה-30 של המאה הקודמת עבודה עמוקה ומהפכנית שקרא לה "בלבול השפות בין הילד והמבוגר" ודיבר בדיוק על הבחנה זו (ועל המשתמע ממנה). בזמנו, לא ידעו להכיר (ולהוקיר) את ערכה של עבודתו. היום דבריו מוכרים יותר והוא נחשב לאחד המבשרים החשובים של הגישות הטיפוליות בנות ימינו. והוא מדבר בדיוק על כך... תודה על השיתוף, אודי
אודי שלום, תודה על התגובה.אנסה לחפש את העבודה שהזכרת של פרנצי. זה נשמע מאד מעניין. אכן הפסיכולוג שלי לשעבר הוא מטפל מוצלח בעל יכולת הבחנה (כפי שציינת) חשבתי על זה שגם כאן הרגשתי סוג של חיבוק במילים. קראתי חלק (קטן) מתשובותיך בפורום וזה מאד נוכח.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
