בעיות בטיפול

שלום הגעתי לטיפול אחרי המון התלבטות ודחיות. התחלתי את התהליך שהיה לי קשה איתו מאוד מפני שאני לא יודעת ולא אוהבת לשתף. אחרי תקופה של שנתיים ושמונה חודשים התעייפתי, התחלתי לברוח (זה לא אומר שלא עשיתי זאת לפני), לבטל... והיא הצליחה לעמוד בכל זה. היא תמיד אמרה לי שזה יהיה טיפול ארוך מאוד, בגלל הדרך בה אני מנהלת את הטיפול מצידי, ואז פתאום התעייפתי, נמאס לי.... אז יצאתי ולא חזרתי, דיברנו קצת בטלפון... אבל אני מאוד מתגעגעת אליה אבל לא לטיפול. כשהיא הכריזה שנראה לה שהטיפול יהיה ארוך, ושלא נראה לה שאני אעשה הרבה שינויים בחיי.... היא הורידה את כל הרצון שהיה בתוכי להילחם בשביל עצמי- אני לא רוצה רק מישהו שיתמוך, אני רוצה דווקא מישהו שידחוף, שיעזור למצוא נקודת אור אחת ולפרוץ קדימה. היא אפילו אמרה לי פעם באחת הפגישות "תגידי לי איך לעזור לך, ואני אנסה לבדוק אם אוכל לעשות זאת?" - האם אנ יזאת שאמורה לתת לה את הכלים באיך לעזור לי? אם היו לי כלים הייתי עושה זאת לבד! הרגשתי כאילו שאין לה עוד כוח בשבילי, שאין לה כלים... ושהיא נותנת לדברים ללכת בקצב שלהם, ואני דווקא רוצה שהדברים יזוזו קדימה, שעזור לי להתמודד עם הפחדים שלי ולפרוץ קדימה. האם זה נכון להגיד למישהו שעברה התעללות:"אני לא רואה אותך מקיימת יחסים לעולם". האם זה הגיוני, במקום לעזור לי להתמודד עם הדבר שלב אחרי שלב.... מה דעתך? איך אתה רואה את התמונה מנקודת הראות שלך? יש לציין שהיא פסיכולוגית בכירה וידועה כבר הרבה שנים