האם למטפל יש מנוחה מהבפנים?

אודי שלום, אני בתהליכי הרשמה לתואר שני לפסיכולוגיה קלינית ומוצאת את עצמי מצד אחד מאד רוצה להתקבל ולהמשיך בדרך שרציתי ובחרתי בה ומצד שני פתאום מתמלאת היסוס ופחד דווקא להצליח ולהיות. נזכרתי במשפט שאמר לי פעם הפסיכולוג שלי שעבורו גם בחופש "אין מנוחה מהבפנים". איך זה עבורך? האם אפשר להיות מטפל ועדיין שתהיה שלוה ושמחה או שהמפגש עם כל כך הרבה עצב, קושי ובעיות לא מאפשר זאת מקווה שזו לא שאלה מעיקה או אישית מדי תודה ושבוע טוב

תודה רבה חיזקת אותי. ובהתקשר למה שכתבת על היכולת שתהיה יצירה ותקווה במארג מלא הכאבים שנקרא חיים ועל מקום של שלווה ואושר נזכרתי בציטוט של ניטשה (כמובן אצלו דיכאוני למדי) צמיחת האושר- סמוך לצער העולם, תכופות על קרקעיתו הוולקנית, נטע האדם את גני האושר הקטנים שלו. בין אם מסתכלים בחיים במבטו של זה שאינו חפץ מהם דבר אלא ידע, ובין אם של זה שנכנע ומשלים עמם או של זה העולץ על הקשיים שגבר עליהם – בכל מקום יימצא קורטוב של אושר צמוד לאסון – ולא עוד אלא שמידה רבה יותר של אושר תימצא ככל שהקרקע תהיה וולקנית יותר – אבל יהיה זה מגוחך לומר שבזכות אושר זה אפשר להצדיק את הסבל עצמו. (פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי) יפעת