עזיבה

הפסיכולוגית שלי התייאשה ממני,ומחוסר היכולת שלי לעמוד בגבולות הטיפול - כלומר,מבלי לשלוח הודעות טקסט ומיילים בין הפגישות,מחוץ לזמנים שהיא מאפשרת זאת... אני יודעת שיש צדק בדבריה,וזה כבר אחרי שנה וחצי של טיפול..אבל היום היא אמרה שאם אני לא יכולה לקבל את הטיפול במגבלותיו - כדאי שנחשוב על משהו אחר בשבילי.הרגשתי שדלת נסגרת על פניי.אני רוצה להיות קרובה ושהיא תדאג לי ותילחם אתי למעני.לא יכולתי לשאת את הכאב והעזיבה שלה.קמתי ועזבתי את הפגישה לפני סופה.אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי או רוצה להמשיך לטפל בי.ואני מרגישה יתומה.כאילו אין לי בית ואין לי הגנה בסיסית,אין עוד מקום מבטחים.אני לא יודעת מה לעשות.

כמה צפוי...לא יודעת מה חשבתי שבאתי לכאן לשאול ולהיתמך.. תמיד תהיה בצד של המקצוע.לא יכול להיות שמשהו באינסטינקטים ובתחושת הבטן "שלנו" (המטופלים, אנשי העם..)הוא נכון או צודק.וכוונות המטפל תמיד טהורות ואלטרואיסטיות.

אחוות מטפלים... איך זה שאתם תמיד מסנגרים אחד על השני..

נראה לי בכל תחילת טיפול רצוי שהפסיכולוג ידגיש למטופל שהוא לא תחליף לשום אדם בחייו... הרבה פעמים אנחנו גולשים (כן גם אני..) ושוכחים שזה אדם שנמצא איתנו לשעה בשבוע ולאחר מכן נעלם מחיינו... אולי בגלל זה הרצון לקשר פי כמה יותר עוצמתי ויותר מציק..