הודעה טכנית

הי אודי, רציתי לשתף אותך ברגשות שלי. אני מקווה שתוכל להקל אותם במעט. יש לי נטייה לראות את הדברים בשחור ולבן, או אם תרצה, תקרא לזה בפיצול. הבעיה היא שאני לא תמיד יודעת להבחין מתי זו ההסתכלות שלי שצובעת את הדברים ומתי זה האדם שעומד מולי שמגיב ב"החלפת עורו" כתגובה אל משהו שעשיתי. הרבה פעמים ללא כוונה מעשים שלי גורמים לאנשים לשינוי קיצוני ביחס שלהם אלי. אני מקדימה את זה לפרשנות שלי של הדיאלוג החלקי שניהלנו על הוודאות והגבולות בניהול הפורום. נורא פחדתי לכתוב את מה שכתבתי, אני כל כך פוחדת מלהרגיז, ובכך שלא ענית באופן ישיר להודעה שלי פחדתי שאולי באמת הרגזתי, ואני פוחדת לפרש את ההחלטה שלך לקחת סופ"ש חופש כהתרחקות שנובעת מכעס, עלי, על התובענות של הפורום. ואז זה מחזיר אותי לאן שאני רגילה.. להיות לגמרי ביחד או להתרחק, כאילו אין דרך ביניים. אני מקווה שתוכל להרגיע אותי ולאמר שזוהי דרך הביניים, שאתה עושה זאת כדי לשמור עלייך ועלינו ולא מתוך כעס או עלבון או אכזבה. חייבת לאמר ששוב זה חלקים שלי, אבל זה מכניס לחרדה איומה לראות אותך כועס/ מתעלם /מתרחק. כאילו בדקת לתקופה (חודש וחצי כבר?) אותנו, ולא התאמנו לך, ועכשיו אתה סולל דרך בריחה... שיהיה לך סופשבוע רגוע אני אתגעגע (-: גילי

שלום גילי היקרה ! נעים תמיד לקרוא את ההודעות שלך, כזו עדינה ומתחשבת,קשה להאמין שאת מסוגלת לפגוע במישהו או להרגיז מישהו.

הי גילי חביבה ועדינה, חשבתי המון על מה שאמרת ועל דברים שלימדני הטיפול הטוב. הדברים שאומר קשורים איכשהו לעולמי, והייתי רוצה לחלוק עימך עד כמה שהצלחתי להבין ואוכל לדייק, בסיידר? אולי חלק מהם ידבר אלייך. אני חושבת שאת מזכירה את הקושי להפריד (למשל, בין התוקפנות שלך לתוקפנות של הזולת) וגם מתארת קצת את הקושי להסתדר עם חלקים תוקפניים/דורשניים בך. ואז, אז גם בא הערבוב הזה בין טוב ורע... קשיים הכרוכים זה בזה... יכול להיות משהו בכיוון? הקשיים הללו יכולים להתבטא לעתים בנטייה לקחת אחריות מרובה מידי על כל מיני דברים שלא תמיד קשורים אלינו. אלה הם רגשות האשמה. למשל ולצורך ענייננו, אלו יכולים להיות דברים תוקפניים או דורשניים, שאזכיר כי קיומם בנו פנימה לגיטימי וצריך להכירם ולתת להם מקום, עם זאת, צריך לחשוב האם או איך ועד כמה לחשוף אותם ולתת להם ביטוי כלפי חוץ בסיטואציות, באופנים ועיתויים מסוימים. את זה אפשר בהדרגה ללמוד בטיפול - מתי עלינו לדרוש בתוקף, ומתי זה פחות לעניין. בעקבות רגשות אשמה אלה, שככל הנראה, קיימים שם אצלנו בפנים באופן מובנה ;-) , יכול להתעורר ניסיון "להחזיר שליטה". דהיינו - לפצות על "חטא", לתקן לרכך ולהכיל את הסביבה, למגר ממנה את מה שנחווה בעיננו כתוקפנות ולעשות שלום בלי ויתורים... וזה... בלתי אפשרי... בפועל את מתערבת עם כוונות הרכות והטובות ביותר, אך נותרת מתוסכלת וחבולה. זו קצת סוג של מחשבה של כל יכולות (כמו בתפיסה של זאטוטים פיצים) - כאילו הרגשות (ובכללן הזעם) בעולם קשור לנוכחותנו, או להלך מחשבותינו. זוהי תלות חזקה. וזה שלב. אך, לפעמים לקיחת האחריות "על הכל" יכולה להיות ברבות הימים מן סוג של הכחשה, כהגנה, והיא באה במקום לקיחת את האחריות על חלקנו הקטן והאפשרי. אולי בעבר היא פעלה כמנגנון הישרדות, אך היום שירותיה מעכבים... וכל זה, ככל הנראה, קשור ליחסים עם דמויות כבדות משקל בהיסטוריה הקדומה שלנו... והכעס... (וכפי שהבנתי, גבול שמגדיר את האחר, לא בהכרח קשור לכעס עליך או הענשה) - אז... נניח שאת חווה מישהו כועס. ייתכן שזה על באמת או לא, עליך או לא, בעוצמה כזאת או אחרת. יש מקרים אמיתיים לכעוס נורא וקיצוני (ובצדק רב, כמו על בגידה במערכת יחסים, כמו על השואה...), ויש שלל מקרים לכעוס פחות... במקרה הטוב, זה גם זה לוקחים ת'זמן שלהם ואיכשהו מצליחים לתפוס פחות נפח או לדעוך ומשהו בפנים באופן יחסי נרפא ואז מתאפשרים יותר חיים. מה שאנחנו עושים עם מה שלקחנו מבחוץ וכבר תם והסתיים - זו כבר האחריות שלנו. אם את מגיבה לכל גילוי של כעס בהתכווצות גדולה, בלבול עוצמתי, חרדה ורגישות יתר שנמשכים לאורך זמן כמעט לא מפסיקים, לא שוככים, אזי יש בך חלקים שמזדהים עם התוקפנות באופן הרסני לך. אבל שימי לב, שאלה כבר החלקים התוקפניים שלך, ולכן, כאן אפשר להשיג יותר שליטה ויסות ורגיעה. והוא בינך לבינך. בעיקר שם. את יודעת, איכשהו גם בתהליך של צמיחה (להכות שורשים, להצמיח עלים, פריחה, הפרייה וה?תרבות במקבילויותיהן הנפשיות) יש אלמנטים איכשהו תקיפים, שתופסים מקום. כך שאם חרדותייך חזקות וגם צמיחה נתפסת כמשהו מאד "תוקפני", אזי הצמיחה עשויה להתעכב באופן משמעותי. יכול להיות שלפעמים מנסים לבדוק מה האחר מרגיש אולי כדי להתחיל לזהות אלו רגשות מתחוללים בנו. אבל, כל שלא נדע על רגשות האחר לא ייתן תשובה. האיתור צריך להיות בפנים... בעיניי השינויים לא נראים כמו בריחה או נטישה, אלא להיפך - ניסיון להישאר ולאפשר פעילות באופן מיטבי במסגרת הנתונים בשטח מבלי להיחנק. להיות במרחק מתאים יותר, אולי... ותקשיבי, למשל, איש מרפא הנפש היקר לי ביותר אמר לי (הוא לא מסתיר ואני מעריכה זאת עד מאד) שהיו רגעים שבא לו להעיף אותי לכל הרוחות, ואני מאמינה שהיו שם עוצמות ועלו בו מחשבות רגעיות גם לסגור ת'בסטה של הטיפול שלי לצמיתות. אבל בין זה לבין הגשמה למציאות ללא עיבוד או ניסיונות מכיוונים נוספים יש הבדל גדול. ולפעמים גם הניסיונות החוזרים ונשנים לא צולחים. אבל לפחות מנסים. מטפלים גם זוכרים הרבה מהטוב שהיה במהלך הטיפול כולו. זה קורה גם עם הורים טובים ואוהבים מול הילדים שלהם. לפעמים כועסים ולא מרגישים אהבה, אבל זוכרים, זוכרים שהיא שם. אודי יקר, דאגתי לך, באמת. ותודות רבות רבות בכלל על הכל, ובמיוחד על האמת, על הסבלנות וההקשבה שמאפשרת לכל אחד להרגיש בתוכו את אשר בו, ועל כך שאף על פי כן ולמרות הכל אתה מתעקש על אפשרות לטבעיות שטף וזרימה. שמור עליך (מניחה שאתה יודע לעשות זאת היטב ואתה בוודאי חזק ממני, ובכל זאת, מקווה שמותר להביע דאגה). שלכם בחיבה רבה (mp)

נתגעגע אלייך...

הי אודי, "תפסת מרובה לא תפסת..." היה ברור שבאיזשהו שלב, תרצה לצמצם את הפעילות כאן, כי באמת לקחת על עצמך יותר מידי, בעצם עשית עבודה של שלושה. חשבתי לעצמי שאתה חייב להיות איזה סופרמן, או משהו בדומה.. אני מקווה שנחת כדבעי.. שוש.