בהמשך לתגובתך..

היי אודי, לא הצלחתי לשרשר לשם..אז רושמת כאן יש לי את הנטייה הזאת לחשוב ולהאמין במה שאני "בוחרת" למרות שיודעת שהסיכוי שזה נכון הוא כמעט אפסי, ומבינה שאני דואגת לחינם. אבל..לפעמים הדאגות עקשניות שההיגיון מיטשטש מולם. זה קורה אגב לא רק בפורום וזה ממש יכול לעשות את החיים קשים ומעצבנים בנוסף לזה שלא קל גם ככה.. מקווה שאתה מבין ,וסליחה אם פגעתי זאת לא היתה הכוונה חן

הי חן, עד שאודי היקר ישיב, רציתי לומר לך משהו בקשר לתחושות והמחשבות והחרדות שהעלית. חרדות מקשות ומייסרות כל-כך... תראי, היה ונניח "מישהו" מחרים אותך ולא מגיב אלייך בכוונת זדון (ואת יודעת ששמרת על המסגרת כמו כולם). זה לא נראה בעיניי שאת לא חשובה לו, אלא אומר דבר הפוך. את כן קשורה וקרובה אליו, ואפילו קשר הדוק שתופס מקום הכי מרכזי כי מושקעות בך הרבה אנרגיות, רק שאת חשובה באופן שלילי. זאת דווקא אינה אדישות ונתק, וזה לא ש"לא סופרים אותך", אלא זאת אומרת שיש קשר חזק, עם עוצמות מאד גבוהות כמו שאנחנו מכירים מרגשות שליליים (מתעלל-קורבן שכנראה מוכרים לך מההיסטוריה), אבל יש קשר. לעתים במצבים של חרדות חזקות (מסוג הנטישה), כשהקשר מאיים לכאורה להיעלם וזה בלתי נסבל, יש נטייה להחזיק את הקשר באופן קצת מעוות דרך הריגושים העוצמתיים השליליים, על הקצוות. כאילו עדיף לבחור בהכי רע על פני משהו שכאילו לא מרגישים ממנו בכלל. זה לכאורה נותן תחושה של קיום. הו, לריגושים השליליים - השמיים הם הגבול... זה, כמובן, הרסני... והמישהו הזה? המישהו הזה הוא יותר קול פנימי בך, שאת חוברת אליו ומנסה להתמזג איתו, להיות תלויה בו כל-כך... אני חושבת שאם בכל מקום מחוץ לטיפול (כולל גם את הפורום וגם את הסביבה האמיתית) את מבחינה בדברים מוכרים שמקפיצים אותך כך בעוצמות עם דחף חזק ביותר, ואפילו זעם, כדאי לעשות את מירב המאמצים ולהחזיר את הרגשות הללו בעיקר לחדר הטיפולי. יודעת שזה לא קל. אבל הכרחי. פשוט, בעיניי, כל מקום אחר לא תמיד יידע או יוכל "לאכול ולעכל את זה". ייתכן גם שכך תחבלי בקשרים הטובים שתוכלי לבנות. כי לפעמים, ובמיוחד כאשר זה חוזר על עצמו, מבלבל וקשה לשני לקבל את החרטה ורגשות האשמה והבושה הנלוות שאחרי. בנוסף, ולדעתי, אפילו חברינו הקרובים או מי שחוו דברים דומים ומוכרים, או אנשי המקצוע המבינים ללבנו ביותר (כדוגמת מנהלי פורום, שאינם המטפלים האישיים שלנו), קצת עומדים חסרי אונים וחסומים מבחינה זאת. כל תגובה, ואפילו החמימה והנוגעת ביותר, תוכל אולי להרגיע לזמן קצר (וזה יכול להיות נחמד ואין בהכרח רע בכך), אבל בגדול ולטווח ארוך, זה כשלעצמו לא ייתן לך יותר מידי. זו אינה הרגיעה, השקט והפיוס המיוחלים שדורשים עבודה מעמיקה, כזו שניתן להגיע אליה בטיפול. אני משערת שבוודאי לכולם אכפת, כל אחד על פי מידתו, אבל הטיפול יכול הרבה יותר ובזכותו יחול שינוי, וכך הרגשתך תשתפר. ואני יודעת שלפעמים לא קל להחזיק לבד... ותראי, אם קשה עד כדי בלתי אפשרי להכיל רגשות עוצמתיים לבד עד לשעה הטיפולית (או לקשר שבין לבין), חשבי על הרעיון לחלופה של בינתיים - במקום לחשוף רגשות עזים כלפי חוץ או רק להיהרס מבפנים, אפשר למשל לקחת דף ועט (או מקלדת ומחשב) ולרשום לך את הרגשות, אך להבטיח לעצמך שאחר-כך תיקחי אותם גם לשעה הטיפולית במועדה. זה סוג של ניתוב זעם פחות הרסני וגם יעיל כי יש איפה לעבד אותו. כמו-כן, לטיפול יש כושר הכלה (שגם הוא אמנם סופי) אבל גדול באופן משמעותי מאפשרויות מוכרות אחרות. כתבתי לך מתוך הנחה שאת נמצאת בטיפול, שמאד מאד חשוב כדי לעזור בנקודות הללו. יום נעים, (mp)

היי , אני נמצאת בטיפול אך לפעמים כמו שאמרת נכון זקוקה למקום מכיל בין לבין הפגישות ואני "מכורה" לפורום הזה..:) וכאן זה יכול לקרות שלא ישימו לב אליי . לא יודעת למה אני כזאת.לא יכולה לשאת את זה שלא שמים לב או שוכחים או מתעלמים ממני .זה ישר זורק אותי למקומות הכי נמוכים("אז אני לא חשובה,לא אכפת ממני וכו'.. וכמו שכתבת הצד השני לא תמיד יודע איך "לאכול" אותי. הרבה יותר קל לוותר עליי מאשר להסביר "לא התעלמתי ,לא שכחתי וכו.. זה אפילו מיותר לנסות ,הרי זה רק הבחירה שלי אם לרשום כאן או לא. כנראה שזה רעיון טוב הרעיון שהעלית שאני לא צריכה לרשום כאן(אם הבנתי אותך נכון) אני מאד אוהבת לקרוא אותך בדר"כ ושמחתי לקבל ממך תגובה :) תודה לך חג שמח חן

אודי, מסכימה איתך לגבי MP .. וכמו שהיא כתבה הטיפול הוא המקום הראוי להביא אליו את תחושות הנטישה שלפעמים אין להן באמת בסיס .. העליתי זאת גם מולך כאן כי די נעלבתי שההודעה שלי נשכחה אבל עכשיו אני מבינה שאולי היה מקום כן לשמור את תחושות האכזבה והעלבון לטיפול. העלתי זאת גם שם.. מסתבר שתחושות הנטישה קשורות לחוויות עבר שנשארו חקוקות אצלי והן משתחזרות עכשיו בכל מיני מקומות.כמו שקרה כאן, וקרה לא פעם גם בטיפול .המטפל שלי גם לא כ"כ הכיל את זה..מה שהביא לפיצוץ..ולעזיבת הטיפול ..ביוזמתי.. בסוף חזרתי גם ביוזמתי..היום יכולה לומר שעברנו את זה אבל עדיין בתוכי (והוא יודע...)קצת מאוכזבת ממנו..כי הוא לא נלחם עליי שאשאר בטיפול.. אולי מעבר לחוויות העבר המשתחזרות אני מעמידה במבחנים לראות אם ישארו איתי בכל מחיר? אני לפעמים מרגישה שאני נוראית..לא יודעת למה אני שואלת אותך את זה כאן..רק יודעת שמרגישה צורך לשפוך את שעל ליבי. אשמח לתשובתך. חן