עשיתי מה שהמלצת ודיברתי...

אמרתי למטפל שלי בתחילת הפגישה שביטלתי בפעם האחרונה בגלל שלא היה לי כוחות לשמוע אותו...למרות שפחדתי לפגוע בו. יצא מזה טוב אני חושבת.הוא לקח את ההערה שלי מאוד ברצינות ואמר למשל שהוא זה שצריך להכיל אותי ולא ללהיפך...הוא לקח לעצמו זמן להיות איתי אפילו קצת מעבר לשעה הטיפולית והציע לי להתקשר אליו אפילו כל יום. אני לא מתקשרת באמת.לא מסוגלת. הוא אומר שהדיכאון שאני חווה כרגע נובע מהשינויים הגדולים שעלי לבצע בזמן הקרוב...אני שונאת שינויים בעיקר בגלל שאין לי בחיים בחוץ אף אחד שעוזר לי.יש לי בן בגיל ההתבגרות ועד לא מזמן הוא היה לי לעזר רב אבל עכשיו אין עם מי לדבר. הילד הסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו.עכשיו שהוא בקושי איתי אני מאבדת את הסיבה כל יום יותר. אני מפחדת ועייפה נורא.

אחד הדברים שכל כך מטריפים אותי אצל המטפל היא שהוא "ממליץ בחום" שאמצא לי בן זוג.יש היגיון מאחורי קו המחשבה שלו.מאז הגירושים אני לבד,ממש ככה. אין לי לא משפחה קרובה או חברים כי לא גדלתי בארץ וכל החברים המשוטפים הלכו ביחד עם הגרוש כי הם היו חברי ילדות שלו. לדעת המטפל זה יפתור לי לפחות 50% מהבעיות. ההיגיון שלי אומר אבל שאם לא טוב לי עם עצמי איך אני יכולה למצוא את עצמי בזוגיות נורמטיבית? מה דעתך?