אין

אני לא יודעת מה קורה לי. פתאום בלי שום סיבה, פשוט מוצאת את עצמי בנפילה. הייתי יחסית בסדר, ופתאום בלי שום התראה- "בום". השארתי למטפלת הודעה שאני רוצה לדבר איתה, וכשהיא חזרה אלי כבר הייתי המקום אחר ואמרתי לה שאני לא רוצה לדבר איתה. היא ניסתה, אבל אני סיימתי את השיחה. לא מבינה את עצמי ואת מה שקורה בבפנוכו שלי. אין לי כח לזה, אין לי כח לכלום, אין לי כח בעיקר לעצמי. השנאה העצמית מציפה, ואני יודעת שכשזה מתחיל ככה זה מגיע למקומות מאוד לא טובים. אני לא יכולה לעצור את עצמי, אני לא יכולה לשלוט בעצמי, לא כמו ש"יהיה נכון" לי.. השליטה שתופסת עכשיו את מקומה בתוכי, היא שליטה של מפלצת פוגעת, רעה, קשה, מכאיבה, מציפה. "והכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר".

סוס משתולל מבהלה?.. זה הדימוי הכי הכי.. שאפשר היה למצוא כרגע.. יכול להיות שנבהלתי מההזדקקות לנוכחות שלה, מהזמן שלקח לה לחזור אלי, ואולי גם מההכלה, הנכונות, והחום שהיא מעבירה. במיוחד בזמנים שהשנאה העצמית שלי גדולה, קשה לי איתה כשהיא כל כך בסדר אלי. היום הרפתי קצת.. אני חושבת.. יצרנו שוב קשר.. והרשתי לעצמי לתת לה קצת לדאוג לי (אני חולה- פיזית) ולהיות איתי, ונתתי לקול שלה לחדור לבפנוכו.. מודה שלפעמים ניסיתי לדחות אותה, אך פחות מאתמול.. (אולי גם יש בי פחות כוח? החולי תמיד משפיע עלי נפשית- לרעה -מאוד) אתה יודע אודי, הייתי שמחה לרכב עכשיו על סוס.. כזה של נדנדה או אפילו לנסות על אמיתי.. הייתי רוצה לנסות לאפשר לעצמי להתערסל קצת.. רק קצת.. אולי באמת אני זקוקה בזמנים כאלה למי שקצת ילטף, ירגיע, יכיל, ויגיד שהכאב יעבור ושיהיה בסדר.. מישהו שאפילו יתן לי עיצות מעשיות איך לגרום לכאב (הפיזי) להרגיש קצת פחות.. אולי אני זקוקה לזה.. רק שלא פשוט כל כך לקבל את זה, גם כשיש מי שרוצה ומוכן ומנסה לתת את כל זה.. זה בכלל לא פשוט.. תודה לך על שהיית כאן שיר