...

לפעמים נדמה לי שלא חשוב מה יקרה, לא אדע לחיות את חיי. לא אנצל אותם כמו שצריך, רק אתן להם לחלוף לידי. מפוספסים. תמיד אהיה פחדנית, תמיד אולי לא ארגיש מסוגלת, תמיד אולי לא אהיה מסופקת. לבד. ואותה אני כל כך אוהבת... והיא תדע לחיות את חיי מכל הלב, להשתמש נכון בזמן, למלא את השנים ביצירה והתרגשות וסיפוק ואהבה. הרבה יותר ממני. לפעמים אני חושבת שלא היה אכפת לי לתת לה את 40-50 השנים שנותרו לי. להשאיר לעצמי כמה שעות, או כמה ימים,רק להגיע הביתה. אולי לפוגג לעצמי את הגוף. להשאר במידה מסוימת בסביבה- לראות אותה חיה 10 שנים יותר, את ילדתה היפה חיה 10 שנים יותר, את אהוביה.. לפעמים נדמה לי שהייתי שואבת סיפוק גדול יותר לראות אותה חיה באופן מלא את חייה ואת חיי. שזה היה ממלא אותי במנוחה ורגיעה, שמחה אולי אפילו, שיכולתי לתת לה משהו. מעציב

הי אודי, עכשיו כבר יותר טוב.. יש רגעים/ימים כאלה, אתה יודע.. שהכל נראה..לא יודעת :-) החיפוש אחרי מילים עשוי לגרום לזה לחזור :-) אז רק לומר שהיום בסדר. עייפה נורא, אבל בסדר. אני

לפעמים יש ימים שמרגישים ככה. ימים בהם יותר קל להרעיף עליהן, ימים בהם נרצה לחדול מהנסיונות ורק לנוח בצד, פוס משחק מהמירוץ להרגיש לעשות להצליח להתקדם... היא לעולם לא תדע לחיות את חייך כמו שאת יודעת. גם אם זה לא כמו שהיית רוצה עכשיו. תמשיכי לאהוב אותה, תמשיכי לבוא אליה. ימים אחרים עוד יבואו... מושיטה לך פרח, וכתף, ואוזן, אם רק תרצי.

חברה יקרה, לוקחת את הפרח שהגשת לי בשתי ידיים אוהבות.. ריח עדין ונעים תודה על הרגישות שלך, תודה על המילים אני