סערה שקטה ורועמת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני זאת שהסתובבתי בילדותי עם חצאיות רחבות, גרביים עבות, עצמות מכוסות, כללים, סייגים, הלכות, איסורים. בעיקר איסורים. אני זאת שהסתובבתי בנערותי עם חצאיות קפלים, חולצות מכופתרות, גרביים נוזלות, בצנעה, כמו שבקשו ממני. שאמרו לי. שקבעו לי. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי עם תהיות שלא תואמות את גילי. עם בחירות והחלטות מוקדמות מידי. עם סיבוכים מחשבתיים ורגשיים שלא הייתי מאחלת לאף אחד.. חוצ מל-מורי דרכי אז שהיו גם אויביי. אני זאת שבאה משם. אני זאת שהייתי חרדית. עלק חרדה לדבר ה' חרדה. חרדה מאוד. כל נים מנפשי היה ונשאר חרד. כמו שאומרים, רמ"ח אברי וסש"ה גידי כולי. אני זאת שהסתובבתי בילדותי ללא אהבה, מגע וחום. אני זאת שהסתובבתי בנערותי ללא אישור, בפחד, לבד. אני זאת שהסתובבתי בבחרותי ללא אוויר, בעצב עמוק, בבלבול, בזלזול, בשנאה. בדמיוני אלוהים מחכה לי מעבר לפינה. עוד מעט אני אוכל את העוגה שבשלתי לעצמי. ותוהה.. מי באמת בישל את העוגה הזאת..? ולמה היא בכלל עוגה.. ולא, אני לא מסכנה. אף אחד מבחוץ לא ידע את מקומי. לא ינחש, אפילו לא לרגע. ובעיקר, לא יבין. ~נילי~
נילי יש לך כשרון כתיבה מדהים !!! אגב החרדה עזבה אותך {כשאת לא חרדית כבר} ?
הי נילי, . אני קוראת אותך, ודי מתקוממת כנגד אותה קבוצת אנשים המתקראים חרדים, אשר יעשו הכל כדי ליצור אוירה דתית אימתנית, ובלתי מתפשרת,בכל הנוגע לאיסורים והגבלות, שברוב המקרים, מיותרים ובלתי מוצדקים. אני באה ממשפחה דתית, (לא חרדית, תודה לאל),ומכירה מצוין את התיאוריה של כל "המחמיר הרי זה משובח", מה שהתברר לי עם הזמן,(עם ברורים הלכתיים) שהתפיסה הזו מוטעית ולא נכונה. אני לא יודעת למה אני רושמת לך את הדברים,אולי כדי לומר שבעניני הדת, אפשר גם אחרת, ובורא עולם הוא לא כזה מפחיד האורב בכל בפינה, ולכל מעידה הכי קטנה.וזה בסדר גמור אם "מסתבכים" בשאלות ותהיות, ולא מקבלים כל דבר כמובן מאיליו, ועוד דברים שבעולם החרדי זה עניין של "יהרג ובל יעבור" וזה נכון, את העוגה הזו את לא בישלת..בישלו בשבילך..ואת רק אכלת... אתך בכל דרך שתבחרי.. שוש.
מחשבות החלו לרוץ לי בראש בעקבות דברייך. פרשתי הצידה מהמחשב, מנסה לעבד את כל המורכבות של הנושא (אצלי), פונה לעבר ניקיונות הפסח.. ומה אם לא.. ; תוך כדי הניקיונות פוגשת אני באלבום תמונות ישן, עוד מתקופת לימודי בבית ספר בית יעקב. מדפדפת ומדפדפת, מעלה זיכרונות.. לא קלים.. בעיקר צחקתי על הנאיביות שהייתה בי אז.. תוהה.. האם רוצה אני לשמר את התמונות.. האם יש טעם להשאיר את טעם הכאב הזה בפי.. הזיכרון לכשעצמו יישאר. הרי מדובר בהיסטוריה. אבל תמונות..? אין לי עדיין תשובה. בהמשך פגשתי בעבודת גמר שהגשתי בזמנו, בנושא 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה'' כמובן שחיפשתי להיזכר בציון.. ואז.. לצד ה94% ראיתי את ההארה שנכתבה לצד הציון; " עבודה טובה מאוד! היטבת לתאר את המהפך הגדול ביותר בחינוך בנות ישראל, המהווה את אחד המהפכים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי בכלל, תוך היחסות מפורטת לדמותה המזהירה של שרה שנירר, מחוללת תנועת בית יעקב.. ניכרת עבודתך באיסוף החומר ובעריכתו באופן קולח, נוגע ללב וכה מחייב" המילה 'מחייב' הייתה מודגשת בקו תחתון.. ממממ... חשבתי לעצמי.. יש בדיחה כזאת בקרב 'בנות ישראל' האומרת שאם שרה שנירר הייתה יודעת מה קורה היום במסגרת המערכת שהקימה, א', היא הייתה מתגלגלת בתוך הקבר מבושה.. ב', מהקבר החוצה.. להציל את ההרס.. זה לא דבר חדש שאנשים יודעים להרוס. זה נכון לגבי כל דבר טוב שקם. מערכת כזאת, או אחרת.. אין הבדל. רק פה בדברי, אוסיף אני לצערי, רובד של כאב עמוק. כאב שאולי יקצין את האכזבה שהרגשתי מהמערכת, את הדיכאון שחוויתי בצורת חיים זאת, את חוסר השמחה הפנימית, הריק האובדן והבלבול, שהיו שילוב של סתירות רגשיות ומחשבתיות, מהבית ומחוץ. אם נתחיל לדבר על הדת לעולם לא נגמור, זה גם יכול לשעמם כי זה יותר מידי עמוק. ומתיש. ואם כבר מדובר בפורום פסיכולוגיה קלינית, אני מביאה לפה רק חלק מכאב קיומי שלי.. שבמקרה קשור לדת.. גם אם אני לא דתייה היום.. יש בי עדיין קונפליקט, פחד מעונש, פחד מהחיים, רצון לברוח ולהעלם לצמיתות (גם מהעולם הבא..), אני מרגישה כי יש מרדף רגשי אחרי (שנעשה גם על ידי) של אם בסוף אני אואשם בכל הכאב הזה שהמטירו עלי (או ההתנהלות היא שהמטירו והכאב הוא התוצאה..).. האם אני אצטרך 'לשלם' עבור התנהגויות של אנשים אחרים כלפי..? האם יש לי הזכות להיות חופשייה להחליט מה טוב ונכון לי, גם אם זה סותר כלל כזה או אחר, מדאורייתא (קרי = מן התורה).. אני חייה באמביוולנטיות תמידית. ככה כולנו אני חושבת. רק שאצלי אני מרגישה שיש תוספת. ושוב, כל אחד והתוספת שלו.. לאמביוולנטיות הטבעית שטבועה בנו. זה נכון שזה בסדר גמור לתהות, לא להבין.. השאלה היא מה עושים עם זה. תמיד יהיו אלו שיאמרו שאת לא עושה מספיק תמיד יהיו אלו שימצאו אלף ואחת תירוצים ל 'מדוע אני לא מסוגלת' תמיד יהיו אלו. לשאלה של בחירה גם אין תשובה. כי כל אחד והתשובה שלו. כל אחד ומה שנכון לו, ורק לו. אולי מה שאני מנסה לומר, בפשטות, זה שקשה לי. שאני מסוחררת. כן. אני גם מתמודדת. בעיקר מתמודדת. אבל עכשיו יש לי סחרחורת ואני לא יודעת אם היא אי פעם תגמר. ~נילי~
הי נילי יקרה, איזה אלוהים מפחיד היה לך, באמת מעורר חרדה. והרי יכולות להיות לו גם פנים טובות, של חוכמה, של יצירה, של מידת הרחמים. אכן, נמשע שגדלת בסביבה חרדית, חרדה. סביבה בה הפחד מושל ופחד זה מופנה כלפייך - פחד שאת לומדת להפנים (צריך להסתיר, שלא יתעורר היצר). והחום הנעדר - הוא קשור לחרדיות? אני לא בטוח. אבל לך הוא בטח לא הוסיף... מקווה שתוכלי למצוא את האלוהים הנכון לך, לא זה המחכה (מאיים?) מעבר לפינה, את זה שיודע ללוות, לתמוך, להרגיע... אודי
נכון. העדר החום אינו קשור לדת אך המעטה (או הסיבה) של העדר החום בילדותי נתלתה בדת - כגורם (ומעקב) במגע - כאיסור. תתפלא אבל אני ממש לא צוחקת.. זה עצוב. אני מודעת לעובדה שאם הייתי גדלה בבית בו יש חום אהבה קבלה והערכה - ספק אם הייתי איפה שאני היום.. כי במקום בו טוב לך, אין לך צורך לעזוב.. אבל אולי הייתי צריכה לעבור את כל שעברתי בכדי להיות מי שאני היום.. אכן, הרבה צדדים למטבע. יש הרבה חוזרים בשאלה המכריזים עצמם כאטאיסטים אך רק מעטים מהם באמת כאלו. מנסיון, רבים מן ה 'שואלים' אינם באמת מעיזים להתאמת עם האמת הפנימית שלהם. תהיה אשר תהיה. בד"כ ההכרה בעצמך מעלה הרבה ספקות ופחדים - ואומץ הוא כלי נדרש בכדי לא לברוח, או לסגור את אופציית הבחירה.. אבל כל האחד והתתמודדות שלו ומי אני שידון.. אני יודעת שאיך שאני נוהגת היום הוא הדרך הנכונה והבריאה נפשית עבורי, אבל השאלה על החשבון הסופי אינה ידועה לי ואני מאמינה כי לעולם לא אדע - עד שאגיע לסוף. זוהי מבחינתי לא רק שאלה רגשית.. וכל עוד אני תוהה, גם כואב ומפחיד לי שם. אני מאמינה כי רוב ההתנהלות שלנו בחיים מונעת מגורמים רגשיים
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
