איזו נפילה...

אין לי מושג מה קורה לי... אבל זה הדרדרות כזו כבר כמה ימים... כל החיים עליות וירידות, אבל לא עד כדי כך... הלכתי לישון ב5.00 ואחרי שעה וחצי החבר שלי העיר אותי, שאל אותי משהו, וסתם משהו שלא הייתי אחראית קרה, ולא הבנתי איך זה קרה, או מה קורה לי... נראה לי שהוא לא כועס. ואז פשוט התחלתי נורא נורא להילחץ. הלחץ זה כבר ימים, זה לא מעכשיו. התקשרתי לערן. קיוויתי שיענה לי מישהו ולא מישהי (למרות שפעם אחת דווקא בנפילה אחרת, פחות גרועה מזו הנוכחית, אז הייתה מישהי שעזרה לי. הם אנשים טובים. היא פשוט אמרה לי להתקשר אליהם כל כמה שעות ולדווח למתנדב/ת שיענה מה הספקתי לעשות א,ב,ג,ד ושוב להמשיך לעשות דברים ואחרי כמה שעות להתקשר ולדווח), אז היום תודה לאל ענה לי מישהו. הוא כמובן לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. הוא התחיל להגיד שזה בסדר שיש ימים כאלו, ויש ימים כאלו, אמרתי שאני יודעת, ושאני תמיד בשנייה יכולה לשנות את המצב רוח שלי, אבל זה פתאום לא מצליח, ולא הבין למה אני לחוצה, ובכלל שאל מה אני עושה בחיים פחות או יותר, בת כמה אני. והוא שאל אם יש אפשרות שפשוט נהייתי חולה, ושאל אם אני רוצה לראות רופא. אמרתי שאני לא רוצה. אמרתי שאני גם לא לוקחת אקמול כשכואב לי הראש. אבל הסברתי שאני מפחדת מהדרדרות, אני לא מפחדת לפגוע בעצמי, אני פשוט מפחדת שהמציאות תיעלם לי ויתחילו דברים לא טובים (זה המצב הכי גרוע שיכול להיות...). בסוף הוא היה ממש מקסים, הוא פשוט התחיל להגיד לי לעצום עיניים ולנשום עמוק והוא התחיל להגיד לי להכניס אוויר ומדבר תוך כדי ואומר "תוך כדי שאני עדיין מדבר תכניסי אוויר"... זה היה נחמד. וככה שתי נשימות עמוקות עד שפתאום הוא אמר "ותחשבי על הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים", אז זה נקטע... פקחתי עיניים ואמרתי לו שלא קרה לי שום דבר טוב בחיים. (וכן אפשר להתווכח על זה, ואני יכולה להסכים שטוב זה דבר יחסי, אבל אין לי איזה משהו טוב בחיים שאני יכולה להגיד "וואו" ולדמיין את זה ולהישען על זה כשרע לי...), מהר מהר הוא סתם לי את הפה שוב פעם אותו תרגיל, שוב פעם נשימות, עכשיו כבר היינו בים... דמיינתי את הים... ובסוף הוא אמר שהוא לא יודע איפה אני גרה אבל שזה הכי כיף לטייל בים, ושזה סתם המלצה מהמקום שלו. אמרתי שזה בסדר שגם אני אוהבת את הים, רק אין ים איפה שאני גרה, וחבל. הוא הזכיר לי אותך אודי, עם המשפטים האלו שמריצים ישר את הדמיון, ובכלל הבנאדם הזה אני בטוחה שכבר דיברתי איתו לא מזמן, לפני איזה חודש, גם מוקדם בבוקר, באיזשהו יום, כל הזמן רציתי להגיד לו "אתה לא זוכר שדיברנו... על ..." אבל אני יודעת שהטון דיבור הנסער שלי לא הסגיר אותי בכלל, זה בכלל לא הקול שלי, אז לא הצלחתי לעצור לרגע ולהזכיר לו שדיברנו כבר. אין לי מושג איך אני אעביר את היום הזה. אני יודעת שנורא נורא קר לי ושזה בגלל שלא ישנתי טוב (או לא ישנתי בכלל), ואני יודעת שאני גם לא ממש אצליח להירדם, ואני יודעת שיש לי כ"כ הרבה דברים לעשות... גם ללמוד וגם כל מיני אנשים שמחכים שארים אליהם טלפון, או אכתוב להם מייל, העיקר שאסביר את עצמי כי מחכים לתשובות, למרות שהפעם זה יותר דברים שאני צריכה בשביל עצמי, ופשוט דחיתי את זה יותר מידי. אז שוב וזה כבר נהייה שגרה, רק רציתי לשתף, ותודה למי שקרא.