גילי - עברנו דירה

לילה... אני מקווה ששלומך בטוב. נראה שכדאי לעבור לקומה גבוהה יותר, לפני שהשרשור ההוא ייעלם לעמוד אחר. אני מניחה למחשב לנוח חלק מהלילה, אחרי שאני מבקרת בכל המקומות החשובים. וגם מעדיפה, כאמור, להקדיש את הזמן לספרים ולפעמים גם לתשבצים למיניהם. יש עבודה בלילות - בעיקר בכל מיני מוקדים (כמו 106 של העיריה, מוקדי אבטחה למיניהם וכד'). אבל רק המחשבה על להרוס לעצמי את הלילות עם עבודה, גורמת לי לרצות לזחול מתחת למיטה. לא, לא. ממש לא רציתי עוד דו-קרב איתה. לכן הבאתי את סוגיית הפרשנות הזו לפה. אבל, כמו שאפשר לראות, העניין נפתר. עד הרגע שבו היא תחשוב שאני מתחרפנת שוב. גם אז היא לא באמת יכולה לכפות עליי משהו, אבל לא יהיה קל. אז אני מקווה שיהיה בסדר. ד"ר הודיני, שזה הפסיכיאטר הקודם (אודי, אין צורך למחוק - זה לא השם שלו), פשוט נעלם לי מהחיים. זה לא שאני הברזתי. אפילו המטפלת שלי לא מבינה מה קרה לו. רק שלי זה בכלל לא מזיז. ולמה לא מישהו חדש? הפסקתי לספור אותם לפני הרבה זמן! נמאס לי מהם! פתרונות הם לא מצאו עבורי. אף-אחד מהם! אז אני מחכה שימציאו איזו תרופה חדשה, ואולי אז אשקול טיפול פסיכיאטרי נוסף. זה נכון שאנשים מושפעים מאוד מאירועים חיצוניים. אבל הם בוחרים איך להתמודד עם האירועים הללו. אבל זה גם נכון שלא הכל בחיים מושפע מבחירה. טווח הבחירה מתרחב ומצטמצם בהתאם לכל מיני נסיבות חיים. בשבילי קריאה זה כמעט הכל (בנוסף לבע"ח). תחומי העניין נרחבים מאוד. יותר קל לציין מה אני לא קוראת: אם מישהו שמכיר אותי יביא לי רומן-רומנטי, אפסיק לדבר איתו לצמיתות ולאלתר! בעיניי רומן-רומנטי זה לא ספרות!!! כל הז'אנר של העידן החדש? איכס! לא! מה זה? "עשה זאת בעצמך"? לכמה אנשים זה באמת עובד, חוץ מאלה שכתבו את הספרים? אפילו פאולו קואלו נחשב אצלי למחוץ לתחום, וזה אחרי שדווקא ניסיתי לקרוא אותו. התאכזבתי קשות! מה עוד? אה, כן. לא מעניין אותי כל מיני אוטוביוגרפיות של פוליטיקאים שחצנים, פלצנים ומלאים בעצמם (לא אציין שמות, כדי לא לפתוח איזה דיון פוליטי משעמם ומייגע). הסטוריה? תלוי של מה ומי. וחוץ מזה בערך הכל עובר אצלי. ולגבי "עיר הבקיע" - מד"ב. מהטובים והמוכרים שיש. לא הצלחתי להשיג את הצמד, אלא רק לפני זמן מה. עד שהפורום נפתח מחדש מצאתי את עצמי, לפעמים, חושבת ש"הלוואי ומלי-דוד-דרור היו פה" (בהתאם ליום, כמובן). אבל לא ממקום של געגוע, אני לא מתגעגעת. ואת צודקת! - אודי, זה לא יפה... אנחנו ממתינות לברכות סיום חיוביות ואופטימיות! מה, אין לך רעיונות? להת' לעת עתה, TM.

היי זו שוש, אז מה שלומך? אז ככה , אני כמובן ממשיכה לקרא אותך בשקט הנצחי שלי, וכן, גם מצליחה להשתעשע קצת במילים שלך, (במובן החיובי כמובן),החל מהבקיאות הגדולה שאת מגלה כאן, וכמו כן,מהקלות בה את לוקחת את עעמך, כמעט בא לי לומר לך שאני קצת מקנאת(איך אומרים מקנאה או מקנאת, אף פעם אני לא יודעת להחליט - אודי!) ואם כבר להיות במצב נפש לא מי יודע מה, אז לפחות להיות קול..כי אני אני את חיי לוקחת, מה זה בכבידות.. טוב, לא בשביל זה נכסתי למען האמת,כשמזכירים סספרים אני לא יכולה להמשיך ולשתוק, רשמת איזה ספרים את אוהבת לקרא, ובעיקר איזה לא, ומרוח הדברים, אני יכולה להסיק מה אכן תאהבי, לא מזמן סיימתי לקרא ספר, שקראתי, בעצם, בפעם המי יודע כמה, ספרה של גין אוסטן - גאווה ומשפט קדום. יש לי הרגשה שדוקא כן קראת , כי קצת קשה לי לדמיין מצב, שמי שתאב ספרים לא יקרא אותו. בכל מקרה , הספר הזה ועוד רבים בסגנון דומה, אני אוהבת לחזור ולקרא בהם, בעיקר בעיתות של שפל..- מומלץ! אם את אוהבת ספרים שהם גם רומן וגם הסטוריה, אני יכולה להמליץ על רבים וטובים באמת, לאחרונה זהו סוג הספרים שאני מחפשת. גם ספרי ביוגראפיה על אנשים גדולים(לא פוליטקאים חלילה) שעשו הסטוריה יכולים להיות מענינים ומרתקים באותה מידה. באמתחתי רשימה ארוכה, אם תרצי אמליץ לך בכיף. אודי- אני מקווה שזה בסדר, כשמדובר בספרים ולא בשירים.. קריאה נעימה, ויום נפלא לכולם. שוש.

הי. איך אצלך? הומור עצמי זה סימן חיובי אצלי. כשאני מאבדת אותו זה מעיד על נסיגה למקומות לא טובים. באופן מפתיע, את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן עדיין לא קראתי. יש לי אותו בבית - קניתי אותו אחרי שהוא יצא לאור בהוצאה מחודשת לפני כמה חודשים - אבל עדיין לא הגעתי אליו. רשימת ה"אני רוצה לקרוא" נוטה להתארך כל הזמן. העובדה שבשנים האחרונות מוציאים לאור מחדש קלאסיקות היא מהלך גאוני! סוף-סוף יש אפשרות להיחשף לכל מיני יצירות מופת, שעד עכשיו הגישה היחידה היתה לגרסאות מצונזרות שלהן. וכך יצא לי לפגוש את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "האמן ומרגריטה" (שהיה ידוע בארץ בתור "השטן במוסקבה") ועוד עוד... בין היתר, גם רומנים הסטוריים אני קוראת, זה ברור. אני משתדלת להתאים את מה שאני קוראת ל-state of mind שבו אני נמצאת. כשבאופן כללי אני במצב לא מזהיר, גם ככה הריכוז שלי הוא ריכוז של כלבלב בן חודשיים (אין!)... ומאחר שאני מתקשה לוותר על ספרים, אני בוחרת אז ספרי מתח או כל דבר בסגנון, שלא צריך לחשוב על התוכן. אם יש לך זמן, חשק וסבלנות להכין רשימת מומלצים, אשמח לקבל אחת כזו...

הי טימי ( מעדיפה את הניק האופטימי (; ) המממ, גם לי קצת קשה שלא להגיב להודעתך, אני סטודנטית לספרות... יש המוווווווון ספרים מדהימים, לפעמים עצוב לי שאני לא אספיק לקרוא את כולם... אבל האהובים עלי..טוב, גם מהם יש המון. אבל "יש אלוהים" ו - "מילכוד 22", כשמתחשק להרגיש נורמאלי, ו - "ספר הדקדוק הפנימי" וכל גרוסמן - כשמתחשק להרגיש לא נורמאלי...ו - "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, אוטוביוגרפיה מדהימה.."דופק", ספר קטן ויפייפה שגיליתי בפספוש בחנות ספרים יד שנייה, "זרה בגן עדן" של רות אלמוג, "רומן רוסי"..אוי, נראה לי שכדאי שאפסיק, אני נוטה להיסחף בהתלהבות. אבל אלו ספרים ממש טובים וקולחים. תהני... אופיר

כל כינוי מתקבל... אני ולימודי הספרות נפרדנו לאלתר כשסיימתי י"ב. עשיתי 5 יח"ל ספרות וזה הספיק לי. הספיק לי שאומרים לי "למה התכוון המשורר"... הספיק לי שאומרים לי מה לקרוא ומתי... אני זוכרת, שלפי תכנית הלימודים היינו צריכים לקרוא את "החטא ועונשו" בתקופה מסוימת; אין לי משהו אישי נגד דוסטוייבסקי ו/או "החטא ועונשו", אבל אני הייתי אז בתקופה לא טובה (בלשון המעטה) ולצלול לתוך היצירה הזו היה עבורי משימה בלתי אפשרית! ולכן קריאה היא עבורי תחביב. לא, יותר מתחביב - אוויר לנשימה (וזה משפט משמעותי כשהוא בא ממישהי עם אסטמה :)). וגם אני תמיד מרגישה, שאני במעין מירוץ של להספיק ולקרוא את כל מה שאני רוצה. אבל בשלב מסוים למדתי לעצור. הרי לכל ספר יש את המקצב שלו. לי יש את הקצב שלי. כל ספר שאני מספיקה לקרוא הוא רווח נקי בשבילי. את רשימת הספרים האהובים עליי יהיה קשה לכתוב כאן... לא את כולם אני תמיד זוכרת ברגע נתון, אבל יש לי אותם בבית. ביניהם אפשר למצוא את "קן הקוקיה" של קן קיזי, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, "תוף הפח" של גינטר גראס ו... עוד ועוד. בהחלט קל להמשיך בהתלהבות. אגב, "דופק" שכתבת עליו, זה הספר של יניב איצקוביץ'? כזה ספר בעטיפת קרטון ירוקה? או שמסתובב אי-שם עוד "דופק" אחד? תודה.

הי twisted mind אמאלה, מה בית חדש? מה שוב פעם מעבר... גם אם זה רק בין עצים, עדיין צריך להתרגל למיקום החדש (הפרסומות נראות מכאן אחרת לגמרי). והעץ הזה הוא בכלל שתיל קטן- את בטוחה שהוא יצליח להחזיק את שתינו בלי להתמוטט (ואל דאגה- אם הוא יתמוטט זה יהיה בגללי...) אבל האמת שהיה ממש ממש כיף להכנס לפורום ולראות את שמי בהודעה הראשונה (נכנסתי קודם, עכשיו סופסוף מספיקה לכתוב)- אז אולי אני אתרגל לבית החדש כי נאים השכנים בעיני. AND speakink of neighborsאיך את מסבירה את זה שאת לא מתגעגעת לבעלי הבית? אולי תלמדי אותי טריק, איך אפשר להעזר, להיות יחד בלי להטרף אח"כ מן הצורך? איך אפשר לא להתגעגע? כשנכנסתי וראיתי את שמי, חשבתי האם מיד לפתוח, או להתחיל עם ההודעות האחרונות "and save the best for last". בסוף הצלחתי להתאפק. איזה כיף! בד"כ אני לא אדם שמצליח להתאפק... צריכה הכל במיידי. והיתה לי הרגשה טובה לקרוא את ההודעות בידיעה שעוד מעט הסבלנות תשתלם. לטרוף את כל העוגה או לנגוס ממנה באיטיות, פירור אחרי פירור... זאת השאלה! סתם. אני לא קוהרנטית במיוחד. חושבת גם על הטיפול שלי. הוא די בהתחלה. ואני רגילה להתאהבות וטריפה מטורפת. ופתאם אין שם את הדברים שגורמים לי להרגיש ככה. ולא חשבתי שאני יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. אבל יש שם דברים אחרים. כאילו יש שם כל מיני פירורים עדינים של דברים שאני רוצה לקבל. מוזר לי המפגש הזה. כאילו אם אני מרגישה אבל לא בעוצמות אדירות אז אני לא בטוחה שאני מרגישה... לגבי עבודה בלילות, אני חשבתי על עבודה קצת יותר רווחית ממוקדי שירות, כזאת עם לקוחות, ושאפילו לא נותנים בסוף חשבונית מס... ושיש המקבילים עבודה זאת לעבודת הפסיכולוג... אני נורא נהנית מן ההמלצות כאן. גם אני עשיתי לי לופ מהנעימה ששלחת והיא עשתה הרגשה טובה. ונורא מתחשק לי גם לשתף אותך ואת אופיר ואת כולם בעצם בספרים שאני קוראת (אופיר- הרשימה שלך נשמעת מצויינת, אני כבר מתכננת לקרוא מתוכה מה שעוד לא קראתי), אבל אני פוחדת שיכירו אותי לפי זה... אני פרנואידית? אני היחידה כאן שכל הזמן מתה מפחד שאין לי מושג מי קורא את הדברים והאם הוא מזהה אותי.... אני בן אדם מאד דיסקרטי במציאות, והאפשרות שכל הדברים שאני מסתירה יתגלו, ועוד בצורה כזאת, שדי אין לי שליטה עליה... זה מעסיק עוד אנשים חוץ ממני? אני כל כך כועסת (בשבילך) על ד"ר הודיני שלך... אני לא יודעת הרבה מה היה שם הקשר, אבל המקצועות של העזרה הנפשית הם מקצועות עם המון אחריות ואני לא מבינה איך יש כאלה שמרשים לעצמם להיות כאלה חסרי אחריות. טוב, הפעם אני אמצא מה לאחל לסיום. (כנראה אודי לא מסנן את ההודעות של שתינו מלכתחילה ולכן הוא אף פעם לא קורא אותן עד הסוף ולא שם לב שאנחנו מבקשות "קצת יחס חם"). שהשתיל ששתלת, יגדל ויצמיח ענפים. שונים ומגוונים. כאלה שאפשר להגיע מהם לעצים אחרים. לדלג בינות הענפים. ולהרגע... להתראות גילי

אהלן! מעבר זה שינוי. אני ושינויים זה כמו סרט אימה מהמשובחים שיש ("הצלצול" או "הטינה", למשל). אז מעבר פה, כזה בקטן יחסית, זה משהו שאני עוד יכולה להתמודד איתו בלי להתפרק. לפעמים נדמה, שמרוב פרסומות לא רואים את היער... ובינתיים השתיל הקטן גדל להיות עץ לתפארת, רב ענפים ודיירים שמכבדים את עצם שתילתו. ואני? ביומיום רק קקטוסים שורדים אצלי בכל מה שקשור לעולם הצומח. אז יש לי אוסף קקטוסים מרשים... כשהכלבה שלי היתה צעירה, היא נהגה לאכול אותם משום מה (וגם ורדים)... לא הפריע לה שבמקרה יש להם קוצים, ואף-פעם לא קרה לה כלום. מאחר שהיא לא כלבה מעורבת, אני יודעת שאין לה גנים של עז או גמל, אז לא ברור לי מאיפה באה לה המשיכה המוזרה הזו לאכילת צמחים קוצניים. האווירה בפורום הקודם היתה אחרת, קונקרטית יותר. לפחות עבורי. גם לוקח לי זמן להגיע למצב שבו יווצר הגעגוע... הרבה יותר מדי זמן, אולי. ואולי גם השורשים של זה נטועים אי-שם בטרום-זכרון. אחותי נמצאת במזרח כבר חודש+. אני לא מתגעגעת אליה. לא ממקום של שמחה בגלל שהיא לא. אבל אני פשוט לא מתגעגעת. ולא יצא לי לדבר איתה אפילו פעם אחת, רק להתכתב דוא"לית. כשאני חושבת על זה, געגוע הוא הרי סוג של רגש, לא? והעולם הרגשי שלי מצומצם מאוד עד כמעט לא קיים. יש בזה אבסורד מסוים בהתחשב באלמנטים מסוימים של המחלה, אבל זה כמו לצייר שני גרפים שונים שנמדדים לפי שתי סקאלות שונות. מאחר שאני משאירה אימייל, אני רואה את הודעות התגובה לפני שאודי מעלה אותן בפועל לפורום... יש בזה יתרון וחסרון. חסרון - לפעמים פשוט בא לי להגיב "כאן ועכשיו", ואי-אפשר. ההודעה עדיין לא קיימת בפורום. יתרון - זה מאפשר לחשוב, הרבה פעמים, על התשובה שלי לאותה תגובה. הרי ההבדל בין הכל ובמיידי לבין לאט ובמתינות הוא, שהאפשרות השניה מאפשרת למצות עד תום את הדבר שאותו עושים או שממנו נהנים (או כל אופציה אחרת)... אבל אני הרי לא מחדשת לך כלום... אבל הנה, את מגלה על עצמך, שאת כן יכולה להיות בקשר בלי הדברים האלה. זה לא גורם לך להעריך את עצמך קצת יותר? איזה פסיכולוג עובד בלילות? חוץ, אולי מהמתמחים... ולכן זו יכולה להיות הצלחה פנומנלית! כל ציפורי הלילה שזקוקים/רוצים טיפול, ויותר נוח להם דווקא בלילות; אין להם לאן לפנות... ולכן פסיכולוג, שהוא בעצמו ציפור לילה, יכול להצליח בגדול. אם המטפלת שלי היתה מגיעה לכאן, ברור לי שהיא היתה מזהה אותי! אם היא קוראת בסתר ולא אומרת כלום - יופי לה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שזה לא מה שקורה. שאף-אחד שמכיר אותי לא עובר כאן בסביבה. במציאות גם אני קנאית מאוד לפרטיות שלי. מעט מאוד אנשים יודעים מה קורה איתי. הדרישות שלי לדיסקרטיות ופרטיות לפעמים מוציאות את המטפלת שלי מדעתה. אבל פה אני לא מניחה לזה להפריע לי... אולי משום שזה הגלגול השני שלי פה, ואז הכל עבר בסדר. זה מאפשר לי להיות רגועה יותר. הלו! הוא לא ד"ר הודיני "שלי". נא לא לשייך לי כאלה אנשים :)... היה שלי, עכשיו כבר לא... היה קשר טיפולי-מקצועי טהור. הגעתי אליו אחת לכמה זמן לביקורת ו/או התאמת טיפול מחדש. הוא היה אחראי על הטיפול התרופתי שלי וזהו. הוא כל פעם אמר, שהוא לא מתערב בכל מה שקשור לפסיכותרפיה (למרות שהוא גם פסיכותרפיסט), כי בשביל זה אני נפגשת עם המטפלת 4 פעמים בשבוע. אז לסיום... שתמשיכי לגלות, בזמן שלך, שאפשר גם בעוצמות שהן לא פול-ווליום. לא חייבים לכרות את כל העץ בשביל להנות מהשלכת... יום נפלא, TM.