שאלה של פרשנות בלבד?

אודי, אני צריכה שתעזור לי להבין משהו, לפני שנפתחת עוד חזית ביני לבין המטפלת; סוף סוף קצת רגוע בטיפול... אז ככה - ביום שישי היא אמרה, שמבחינה אתית היא חייבת שיהיה לה גיבוי פסיכיאטרי. אמרתי לה שתראה לי איפה זה כתוב, והיא הסכימה. ביום ראשון היא אמרה, שהיא לא מצאה את זה. אבל שהיא תדבר למחרת עם היועמ"ש של ביה"ח שבו היא עובדת. במקביל, שעממתי את עצמי שוב (כי אני כבר מכירה את רובו)בקריאת הקוד האתי של הפ"י - אין שם שום התייחסות לגיבוי פסיכיאטרי שכזה. אתמול היא שלחה לי מייל, עם קישור, לחוק הפסיכולוגים והתייחסות לסעיף 9ב'. בשביל לחסוך קריאה משעממת של כל החוק, כמובן, להלן הציטוט הרלוונטי: (ב) לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו. לדבריה, היועמ"ש מפרשת את הנ"ל כך: "כיוון שההנחה היא שמחלת נפש הינה בעלת רקע אורגני, הרי שלא יכול פסיכולוג לטפל בחולה נפש ללא הנחייה ברורה מרופא המוסמך לתחום, כלומר פסיכיאטר". אז השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי, נכון? לא מבחינה אתית (אין התייחסות בקוד האתי) ולא מבחינה חוקית. החוק לא מדבר על ליווי פסיכיאטרי צמוד, אלא על בדיקה וקביעת טיפול מתאים. אם אחרי כל ההודעה הארוכה הזו עדיין לא הלכת לאיבוד, אני מקווה שתצליח להאיר את עיניי בסבך הבירוקרטי הזה... (ואגב, אני יודעת שחלק ניכר מהלחץ על ליווי פסיכיאטרי נובע מתוך דאגה שלה, ולא קשור לחוקים ואתיקה - אבל זה כבר שייך להודעה אחרת.)

היי TM רציתי לעזור לך עם תשובה קונקרטית, לפחות מהפן החוקי, אבל עד כמה שראיתי בחיפושיי נושא הפרשנות של החלק הרלוונטי אלייך בסעיף 9(ב) לא עלה לדיון, והעיסוק בו בבתי משפט הוא בעיקר סביב תחילת הסעיף - מי רשאי לטפל. מה שכן אוכל להגיד הוא שהמסקנה שלך ש"השורה התחתונה היא, שלמרות הטענה הראשונית שלה, היא לא יכולה לכפות עליי טיפול פסיכיאטרי", בהחלט לא נובעת בהכרח מהסעיף. ניתן לפרש אותו בדרך הבאה: פסיכולוג קליני לא יטפל במקרה של "חשד אורגני", אלא לאחר שרופא (פסיכיאטר במקרה הזה) קבע את הטיפול הדרוש לו. כלומר: אם פסיכיאטר יקבע שהטיפול הדרוש לך הוא טיפול פסיכיאטרי, אפשר לפרש את הסעיף כך שאסור לה לטפל בך אם לא מתקיים הטיפול שקבע הפסיכיאטר, או במילים אחרות - היא יכולה, תיאורטית, להגיד: או שעושים מה שהפסיכיאטר אמר, או שלא אוכל לטפל בך. מה שאני מנסה להגיד זה שהפרשנות שלך אינה האפשרות היחידה, ושבהחלט יכול להיות שהיועמ"ש צודק (בעיקר לאור תפקידו והידע שכנראה יש לו). מקווה שעזרתי, לפחות בחלק הזה.

הי. זה מה שיפה כל-כך בחוקים. על-פניו הכל כתוב חד וחלק. אבל הם נתונים להרבה פרשנויות והבנות אישיות. כמו שכתבתי לאודי, היא הבינה שהיא טיפסה על עץ גבוה מדי; מבחינה חוקית/אתית יבשה, היא לא יכולה לדרוש ממני כלום! היועמ"ש של ביה"ח יכולה להגיד מה שהיא רוצה, וזה עדיין לא רלוונטי. עובדה שהמטפלת שינתה את העמדה שלה. סוגיית ה"חשד האורגני" פחות עקורנית כי אין שום חשד. על זה יש הסכמה מלאה של שתינו. אני חולה, אני לא מתווכחת איתה על זה בכלל. ברמת העקרון, אני מקבלת את הטיפול התרופתי שנתן לי הפסיכיאטר "הודיני" - הורדתי מינון של אחת התרופות כי היא גרמה לי להרגיש לא טוב (משהו בקצב לב) מחד, והיא לא מועילה לי מאידך (זו לא המצאה שלי - יותר ויותר מסתבר שפשוט מאוכזבים ממנה). העובדה שהפסיכיאטר החליט להיעלם מטרידה אותה יותר מאשר אותי - הייתי המטופלת הראשונה שלה שהגיעה אליו לטיפול (דרכה). מאז יש לה כבר עוד מטופלים שהולכים אליו; מטריד אותה שהוא פשוט מסוגל להתפוגג ככה. בעיה שלה מולו. ממש לא מפריע לי שהוא נעלם לי מהנוף. בכל אופן, לא מזיק לרענן מדי פעם גם את ההיבטים החוקיים. לא משהו שאני עוסקת בו בד"כ... זה בהחלט היה דיון מגוון ומרענן. תודה.

הי אודי. כן, היא הבינה שמההיבט החוקי-טכני היא קצת הסתבכה עם ההצהרות שלה. היום הפזמון היה קצת שונה. בין לבין היא זרקה משהו על חוק חולי נפש - שזה בכלל משהו מופרך לחלוטין בהקשר הזה של טיפול פרטי. היא לא רוצה להגיע למצב של מל-פרקטיסינג, זה ברור. היא גם אומרת את זה בעצמה. אבל סוגיית החובה השתנתה - זו כבר לא "חובה אתית/חוקית", אלא תחושת החובה האישית שלה ללחוץ עליי לחזור לטיפול ומעקב פסיכיאטרי. היא יודעת מה אני לא רוצה. כשאמרתי לה - בהקשר של פסיכיאטרים - שהיה לי מספיק, היא אמרה בעצמה שזה אפילו יותר מדי אבל... בשלב זה היא החליטה לשים את נושא הגיבוי הפסיכיאטרי בצד. אמרה שאני אמשיך לנהל לעצמי בעצמי את הטיפול התרופתי. אבל אם בהמשך היא תחשוב שזה לא יוכל להימשך ככה, שהמצב שלי יחייב - לדעתה - חזרה למעקב, היא שומרת לעצמה את הזכות לדחוף אותי לכיוון הזה שוב. ורק שיהיה ברור - "לדחוף" אומר להתיישב על עורק הצוואר ולא להרפות. ואז מתחיל להיות, אהמ..., מעניין בפגישות.