.

אודי אולי זה בגלל שבכיתי יותר מדי? אולי זה בגלל שאמרתי לו שהוא הקולן שלי? אמרתי לו שהוא הקולן שלי..זה מכשיר שמנגן את התו לה באוקטבה רביעית בפסנתר, ולפיו מכוונים פסנתרים..ושהוא הקולן שלי, כי הוא עוזר לי לכוון את הצלילים השונים שבי..מאז הכל התחיל להתקלקל אולי הברחתי אותו כי אהבתי אותו יותר מדי? למה אני לא מצליחה להפסיק לבכות ולהתאבל? למה הכל נעשה שחור? אני הולכת כל היום ומרגישה שאני מרחפת בקליפ של פינק פלויד, וגם לי בא ליפול כמו שלד ולנוח לתמיד. http://www.youtube.com/watch?v=tkJNyQfAprY

על הפרק שהיה עם המטפל הבלתי יציב הזה. השלמה עם סיום הקשר הזה, תעשה לך רק טוב. יודעת שקל לומר זאת מבחוץ, כמו שאומרים... אבל אני לא בדיוק שם (בחוץ) כי גם אני חוויתי "בגידה" דומה ממטפלת ועדיין מתקשה להשלים עם זה. מה שעזר לי ועוזר לי להמשיך הלאה, זו התחלה של קשר טיפולי חדש. שנכון! מאד קשה לבנות אמון מחדש אבל זה שווה. וזה הכרחי. אף אחד לא יכול לעשות זאת למענך, אז עשי זאת למען עצמך. בבקשה...? הוא ממשיך בחייו ואת - מגיע לך טוב והרבה יותר טוב. ליהיא.

הי ליהיא קודם כל..תודה על העצה. אני עושה את זה, בתהליכים. מנסה לשים עליו נקודה, ממשיכה לחיות את החיים ( בשבילי זה לא טריוויאלי, אני יכולה גם לשכב במיטה ולבהות בתקרה כמו עציץ ). אני מאוד גאה בעצמי שאני ממשיכה ללמוד ולעבוד בשתי עבודות, וגם להנות מהן, אני הייתי מאוד מאוד תלויה בו, זה היה שלב בטיפול שאחרי הרבה זמן הצלחתי להוריד את כל ההגנות ולהיות לגמרי חשופה מולו, וזה ריסק אותי, כי זה החזיר לי טראומות מטורפות, אבא שלי יום אחד גם..העיף אותי מהבית וההורים שלי לא דיברו איתי במשך הרבה מאוד זמן, גם זה היה מאוד פתאומי, וזה קשה, התחושה הזו שוב..שאני אויר). אני עוד לא מרגישה שאני מסוגלת להתחיל טיפול חדש, ואני רוצה להגיע לטיפול חדש בלב שלם. בינתיים אני עושה יוגה ולוקחת הרבה נשימות יוגיות מלאות (:. הסיבה שאני כותבת פה ככה, זה : א. כדי לא לכתוב לו! את זה..ויש רגעי שבירה. ב. לא להתעלם מהרגשות שלי, ולתת להכל לצאת, ופה זה אפשרי. ג. לקבל תמיכה.. בחוץ אני מתפקדת, ופה אני מתפרקת..אני מכירה את עצמי, אני ממשיכה להתנהג כאילו כלום לא קרה, עד שהפער בין החוץ לפנים נהיה כל כך גדול, ואני חוטפת קריז ומנסה להתאבד. אני מתגברת עליו..לאט לאט.. לא מוכנה לעזוב לגמרי עדיין.לא יכולה. בינתיים אני שמה שלוש נקודות...

http://he.wikipedia.org/wiki/Comfortably_Numb

זה גם הקטע האהוב עליי..((: הקטע עם הגיטרה יפיפה..

אודי, נעלבתי מההודעה שלך ואני בכלל לא אופיר. ההודעה שלה לא הייתה על פינק פלויד :-( וגם לא על קולנים או סולואים של גיטריסטים מוכשרים.. נשמע שאתם שותפים לטעם במוסיקה ולמוסיקה בכלל (וזה מצוין), אבל היא כתבה הודעה עצובה, בודדה וכואבת ואתה כתבת הודעה שמחה ומתמוגגת מסולואים ועניינים שלא קשורים לתחושה שלה. כמעט נשמע כאילו כל כך נהנית שכתבת אל עצמך.. אף מילה אחת על הכאב שהיא מרגישה..? קצת נעלבתי, אני מודה.. ובכלל לא בי מדובר... ר&ב

כל כך עצוב היה לי לקרוא אותך.. הייתי חייבת להגיב.. לומר לך שאני קוראת אותך.. גם אם אני לא תמיד מגיבה. לומר לך שאני פה, ואת אולי קצת קצת פחות לבד..? חשבתי לעצמי.. מדוע השירים היותר יפים הם השירים הכל כך כואבים..?? תוך כדי צפייה בקליפ של השיר, ראיתי עד כמה אני מזדהה עם הציפור שעפה לה בחופשיות, בשמים כחולים.. כאשר אט אט היא נהפכת לדמות שאינה חייה באמת,דמות ציורית.. ואז, מתוך הציור, מקום שלכאורה אין בו נפש, משטח וזהו.. יוצא הרגש הכי עוצמתי.. והציפור מתפוצצת בעוצמה בלתי מובנת.. דם נזרק בצעקה אילמת, החוצה.. כן.. זה כאב. אבל אני לא אשכח את הסוף של הקליפ. את המפלצת המיוסרת, המצליחה להסיר את המסיכה.. נכון.. כל אחד יהיה קשוב לקצב שלו.. זה חשוב. חשוב מאוד.. אני רק שמחה שהם כן סיימו ככה את הקליפ.. אחרת, האמפטיה שלי אליך הייתה מובילה אותי למקומות חשוכים.. (שלי..) ואני, אני רוצה גם להיות עם האחר, גם להיות עם עצמי.. וגם.. גם להשאר חזקה..! שמרי על עצמך אופיר. שמחה שאת פה. ~נילי~