שליטה עצמית

אני בת 17.. יש לי רקע פסיכולוגי לא קטן סבלתי מדיכאון במשך רוב שנות הילדות שלי וכשהתבגרתי גם נהייתי יותר ויותר חרדתית. הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנה, עזבתי בגלל שהרגשתי שזה לא מועיל לי ומבזבז לי הרבה זמן והרבה כסף לחינם. אני מטופלת בכדורים נגד דיכאון וחרדה.כעיקרון יש לי שתי בעיות, אחת היא החרדות. אני סובלת מOCD שמתבטא בכך שאני לא יכולה להסתכל על כתב היד שלי כי תמיד יש מילים או כמה מילים שנראות לי נורא (או שיש אותיות שלא מובנות, או אותיות שלא מודגשות...) וזה מוציא אותי מריכוז לגמרי עד כדי כך שאני ממש לא מסוגלת להתרכז בתוכן וזה גורם ללמידה שלי לקראת מבחנים להיות כמעט בלתי אפשרית. יש לי את הבעיה הזאת עוד מכיתה ז' והיא רק הלכה והחמירה עם השנים, הפסיכולוגית לא הצליחה לעזור לי ואני מרגישה שהכדורים ממש לא משפיעים עליי עד כדי כך שפשוט הפסקתי לקחת אותם (קבעתי תור לפסיכיאטרית שלי כדי להתייעץ מה לעשות). הבעיה השנייה והיותר חמורה שבגללה פניתי לפה היא הקושי שלי בריסון עצמי. אין לי אמות מידה בשום תחום בחיים שלי, אני לא מצליחה לשים גבולות לדברים שאני אוהבת לעשות ונהנית מהם וקשה לי לעצור את עצמי כשיש מולי פיתויים. זה מתחיל מאוכל, אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה. אני לא לומדת, לא עוזרת בבית ולא עושה שום דבר מועיל לא לסביבה ולא לעצמי כי אני דוחה את הכל לאח"כ רק כי זה לא משהו שאני נהנית לעשות. אני יודעת להבחין בפרופורציות של דברים ובמתי משהו עובר את הגבול ומתי לשים סטופ, אני פשוט לא יכולה ליישם את זה על עצמי ולשלוט בעצמי. לא רק שזה הורס לי את החיים זה גם מעיק ומתסכל ממש ברמות מטורפות. בבקשה אל תגידו לי לחזור לפסיכולוג כי אין לי כסף ואין לי כוחות נפשיים להתחיל את הכל מחדש. האם יש שיטות כלשהן שאני אוכל להתגבר בעזרתן על יצר ההרס העצמי שלי?

שלום לך אני איתך,רובנו נמצאים באותו מצב במודע או שלא במודע. החלטתי שאפשר אחרת העניין לדעתי הוא שזה לא האוכל או הטלוויזיה אלא השיחה הפנימית שלנו עם עצמנו כשאנחנו עומדים מול המקרר, הטלוויזיה, למשל אני רוצה לאכול עוגה {עשר חתיכות...לפרק אותה..}מיד בא קול שלוחש לי ת-ע-צ-ר-י זה לא יביא אותך על סיפוקך זה לא ימלא את הריקנות שאופפת אותך ואז אני חונקת את הקול הזה ומסתערת על העוגה... קחי תרגיל לעצור רק רגע אחדלפני לשהות בשיח הפנימי הזה {ואפשר להמשיך לאכול} גם אני יעשה את זה

היי א מקריאה של ההודעה שלך עלתה בי שאלה, מקווה שזה בסדר לשתף אותך בה. כתבת: "אני אוכלת המון גם כשאני לא רעבה סתם בשביל הכיף, ולא מצליחה לשים לעצמי גבולות לגבי כמה איך ומתי לאכול. אני פשוט אוכלת מה שבא לי כמה שבא לי מתי שבא לי בלי לראות בעיניים. זה ממשיך במחשב, טלוויזייה, מוזיקה ושינה שזה בערך מה שאני עושה כל שעות היממה." הדברים שציינת שאת עושה, שהם כל מה שאת עושה (אוכל, מחשב, טלוויזיה, שינה), הם (לדעתי האישית) לא הביטוי המובהק ל"כיף". כלומר, אני יכולה לחשוב על דברים שיכולים להסב הנאה מאוד גדולה (ומהצד השני אולי גם נזק גדול) לעושה אותם. דווקא אכילה מרובה, שינה מרובה וכו' מתקשרים אצלי למשהו אחר, שאינו בהכרח חוסר גבולות ונהנתנות הרסנית. מה שאני מנסה לומר זה שעולה תחושה מאוד חריפה של ביקורת עצמית מההודעה שלך, וכשקראתי אותה לא הרגשתי שמדובר במישהי חסרת פרופורציות שמוכנה לעשות רק מה שכיף לה. אולי מישהי קצת עייפה, מישהי שקשה לה עכשיו. את חושבת שגם את יכולה להסתכל על עצמך במבט מעט יותר רך? סלחני? מקווה שעזרתי. סיון.