לאודי

אודי יקר.. אתה זוכר את ההודעה הראשונה ששלחתי לך פה, בחצות, הראשון לחודש השלישי, שנת אלפיים ותשע..? (:-)) ביקשתי שיישאר מוגן.. היום, אני מסוגלת לספר לך שאני מרגישה יותר בטוחה.. יותר מוגנת.. מאז שהנחת פה גבולות ברורים, הפורום החל שוב - לפרוח. ראיתי עד כמה אתה לא רוצה למנוע התפתחויות מעניינות בפורום, דיונים מרתקים וקשרים.. ולמרות הסינון, לא נראה לי שאבדת את הייחודיות של החופש שבקשת עבורנו. להפך, הצטרפו להן הרבה משתתפות חדשות (וגם משתתפים), ונשארו, חלק יפה מן הוותיקות..(!) השילוב החדש מביא עימו רוח קיצית משהו.. דיונים מרתקים ופנים חדשות ונעימות לפורום. כאחת שזוכרת מה היה פה קודם, ולא מבטלת (אפילו בקצת) את האווירה והאינטימיות שהייתה באותה תקופה, אני יודעת להעריך מאוד את מה שמתרחש פה היום. הפתיחות יכולה להפחיד. החופש יכול לסחרר. כאן שילבת (ואתן ציון גם למשתתפות החדשות והישנות) את החופש, היצירה והביטחון. זה לא תמיד אפשרי. אני חושבת שבימים אלו אני מתחילה לסיים את תהליך הפרידה שעברתי מול דרור דוד ומלי... לא אשכח את ההודעה ההיא של אשת בוקר, לקראת הפרידה הסופית, בה כתבה כי אדם בעצם מסרב להיפרד משום שאינו רוצה (או מסוגל) להכיר במציאות כפי שהיא. מציאות המחייבת פשרות, כורח המציאות, המבטל מן הסתם, את הפנטזיות.. מציאות בה לא הכל טוב ולא הכל רע. מציאות, המחייבת התמודדות תמידית. לקח לי זמן לעבד את זה. לא הייתי יכולה להרגיש יותר טוב לוליי הגישור המחשבתי בין קיצוניות משוועת אחד, לשנייה. למדתי שאחר זה לא בהכרח רע. למדתי ששונה, יכול להיות גם טוב. למדתי שאפשר גם אחרת. תודה לכל האנשים שפגשתי בדרך. אתה היית ביניהם. ~נילי~

בין קיצוניות משוועת *אחת, לשנייה יסלחו לי, מסתבר שאני עדין קצת דבוקה לשפת אם שלי.. אנגלית :) אבל זה לא תרוץ, אני יודעת :)