למיקה

מאחר שהשרשור ההוא התארך והתפצל, אני עונה כאן על שתי ההודעות האחרונות שלך ביחד... וזה בסדר לגבי הכינוי שלי. אולי אחליף אותו ביום מן הימים... ותק של 15 שנים? אני תמיד אומרת, שהטיפול הזה שלי הוא השלישי... במובן מסוים הוא הרביעי. הטיפול הראשון שלי לא היה טיפול במובן הרגיל של המילה, אלא בתנאים שהוא התקיים, והוא היה בחטיבת הביניים - היו לי יום ושעה קבועים אצל יועצת ביה"ס במשך שנה שלמה, כשהייתי בכיתה ח'. כשהתחילה שנה"ל שאחרי, היא כבר הבינה שצריך התערבות מקצועית יותר... אז התחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון שלי... עוד לא הייתי בת 15. ולפני 3 חודשים החלפתי קידומת ל-30. אז גם אם אני לא סופרת את השנה עם היועצת, עדיין צברתי קילומטרז' של 15.5 שנים... ואין סוף באופק... בינתיים ראיתי שאודי ענה לך על ההודעה ההיא, בכינוי ההוא. אבל זה בסדר, את לא היחידה שמשתמשת ביותר מכינוי אחד... כל זמן שזה לא נעשה במטרה לפגוע, זה בסדר. מצד אחד אני מוצאת את עצמי רוצה לכתוב לך איך ולמה אני מבינה את זה; ומצד שני... עוד לא... זה חלק מלכתוב "כן, זו אני וזו האבחנה שלי"... אבל אני מבינה את הצורך או הרצון הזה להרחיק חלקים מסוימים - לכתוב אותם פה בשם אחר, למשל. האבחנה הראשונה שקיבלתי היתה אישיות גבולית. זה היה מזמן. הייתי צעירה מאוד ולא היה אינטרנט... לא הבנתי כלום ולא הכרתי את חוק מס' 1 של אבחון הפרעות אישיות - לא מאבחנים הפרעת אישיות לפני גיל 18! כמובן שזו היתה אבחנה שגויה... אני לא יודעת מה גורם לך לתהות בנושא, האם יש לך את ההפרעה או לא... אני מתארת לעצמי שיש לך סיבות לחשוב כך... אם תשאלי את המטפלת שלך, היא לא תאשר/תשלול את האפשרות הזו? המטפלת שלי מנסה להיות קשוחה לפעמים... רק שאיתי זה כמעט ולא מצליח לה. לרוב האנשים לא, משום מה... מזכיר לי סיפור ישן מימי התיכון הסוערים - קרה מקרה שהצדיק ענישה, וזה נגמר בזה שרכזת השכבה יושבת מולי ואומרת לי "אני לא יכולה לכעוס עלייך". כשלים אמפטיים יש לה, כמו שראית בכל ההודעות שהעליתי כאן (בעיקר במשמרות של דוד ומלי). אבל, ולא אכחיש, אני לא בדיוק המטופלת הכי קלה לטיפול. קראתי את מה שכתבת על "נראית בריאה" גם ביחס לבריאות פיזית, ומבחינתי זה היה כאילו שיכולתי לכתוב את זה בעצמי! אנשים שמכירים אותי היטב יודעים, למשל, שאם אני כבר מתלוננת כל כאב, זה בד"כ כאב כזה, שהיה משבית אחרים - אבל אני לא מוותרת לעצמי. או, כמו שהמטפלת אומרת לי כל פעם, אין בי חמלה כלפי עצמי. אבל המטפלת מכירה אותי מספיק טוב... ממנה כבר קשה לי יותר להתחבא מאחורי "נראית בריאה" נפשית. מה שעובד על מרבית בני האדם, עליה כבר לא תופס. אולי מה שאמור לקרות - וזו מחשבה שהתעוררה אצלי אל מול שכתבת - זה שתלמדי, שאפשר לאפשר לאמון להרים ראש גם אל מול נוקשות? הרי זו לא נוקשות חסרת הגיון לחלוטין... אני מתארת לעצמי, שאם זו הדרך שבה היא פועלת מולך, הרי שיש לזה מטרה כלשהי... בסה"כ, אני לא מכירה אותה בכלל. אין לי מושג אם היא כזו כאדם, אם זו הדרך שלה מול כל המטופלים שלה או שרק מולך הנוקשות שלה באה לידי ביטוי ככה. ומה יקרה, תיאורטית, אם תוותרי על הכעס כלפיה בפגישות? אם במקום לבטא את התסכול ככעס, תבטאי אותו כפי שהוא - פשוט תסכול? כי אם, כמו שאת חושבת, זה שחזור של דפוס אז זו הזדמנות לשבור משהו בדפוס הזה, לא? אני לא מתכוונת שזה מה שתלכי ותעשי... אני מעלה את זה כרעיון, משחק-מחשבתי-תיאורטי בלבד. (נדמה לי שהסוף, על היבטיו השונים, הוא הדבר הכי פופולרי פה בפורום). בקשר ללהיות פה בפורום בתקופות קשות: זה לא שאפגע פה באנשים, לפחות לא מתוך כוונה להרע. זה שאני לחלוטין לא מאופסת. זה שבפגישות המטפלת שלי צריכה "להחזיר אותי לפסים". אני יכולה לנסות להיות פה... זה עשוי אפילו להיות משעשע לעתים (לא לי - לכם) - ועל כך תעיד המטפלת, וזה כשאני לא משגעת אותה לגמרי - אם תצליחו להבין ו/או לעקוב אחר התוכן... קצת מסובך, הייתי אומרת. שאלת הפסיכיאטר ההוא. טוב, הוא באמת היה בתפקיד של מעין טכנאי - זה היה פסיכיאטר שישב בוועדה של בל"ל, ועדה חוזרת, למעשה. והוא היה צריך לאשר לי נכות קבועה או לבטל את הנכות הזמנית שקיבלתי שנתיים לפני כן. אז זה היה לטובתי, כי הוא אישר נכות קבועה, וזה מה שרציתי (בעידודן של המשפחה והמטפלת).

טימי, - איך הכינוי? סתם יצא לי כך ואם את מסתייגת אז תגידי... בכל אופן קרה משהו מוזר, האם זה רק במחשב שלי?? - כל השרשור שהיה בינינו נעלם. וזה אומר מה שבימים שבין התאריכים: 04-08/03 וגם קצת מה 09-03 ופתאום הופיעו להם ההודעות של התחלת הפורום (גם לא כולן) שנעלמו לי קודם. כאן מפנה את השאלה גם לאודי. מה קורה?? אז מתייחסת למכתבך האחרון, "מעל גלי האתר" וחושבת כמה מוזר לי - האדם הכי שוחר פרטיות בעולם - להתכתב עם מישהו בכזה פורום. בין יתר הדברים המעניינים שכתבת : 'רוצה לכתוב לך איך ולמה מבינה את זה ומצד שני .. עוד לא ...' - אז זה החיסרון בכתיבה כזאת "ציבורית" וכאן מצטערת שלא מתכתבות במיילים האישיים שלנו. אבל גם לא ברור לי למה התייחסת ? מבינה את מה?- כנראה התייחסת למשהו שכתבתי ומכיוון שהשרשור נעלם ... יכולה אולי לנחש שהכוונה לטיפול הממושך? ולתסכול המתלווה לכך? בכל אופן תודה על מה שכתבת. מרגישה שיש לך ידע של פסיכולוג מקצועי והרבה "חוכמה פסיכולוגית" למשל בעצותייך - להרים ראש מול הנוקשות או לבטא את התסכול ולהשאיר את הכעס בצד. לשבור את הדפוס. זה כל כך חכם ומחדיר בי מוטיבציה באמת לנסות לעשות את זה. ואולי קל לי יותר לקבל דברים כשבאים ממך, מאשר מהפסיכולוגית למשל, כי מרגישה שאת יודעת על מה את מדברת, שאת מבינה אותי ממש מניסיון ולא סתם זורקת קלישאות. גם יש בי מרדנות סמויה ולעיתים לא ממש סמויה...עד כדי הרס ופגיעה עצמית. מודעת לחוסר ההגיון ולכך שזה פוגע בי בחזרה ובכל זאת לעיתים חסרת שליטה על הדחף הזה להתמרד בכל מחיר. וזה כולל כדוגמא התנגדות לכל מה שיכול לעזור לי, לטיפול, לתרופות, למטפלת. כל הזמן רוצה ולא רוצה כמעט בוזמנית. קובעת פגישה ורוצה לבטל או בכלל להפסיק את הטיפול, או להחליף מטפלת. אם יש בי נאמנות למשהו - זה לחוסר היציבות... ובנוסף מחשבות פתולוגיות שמייחלות למחלה ש"תגאל" אותי מהחיים או לפחות תאפשר לי איזשהו פסק זמן או סיבה נורמטיבית להפסיק את המירוץ שאני ממילא כבר מזמן לא חלק בו, רק נגררת. כתבת על האישור שקיבלת ואני תוהה אם זה לצורך העניין של אי מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמך בכלל או רק באופן חלקי כמקור תמיכה כלכלי נוסף? ואם זה אישי מדיי אז אינך צריכה לענות.. שמחה בשבילך שיש לך מערכת תמיכה משפחתית מאחורייך בעניין הטיפול ובכלל. (אני לבד בכל הסיפור) נראה שהם מקבלים אותך כמו שאת וזה מאד חשוב. מצחיק שמרגישה כאילו אני מכירה אותך כבר הרבה זמן, שפתאום יתברר שאת מישהי מהעבר או מהמשפחה שהקשר ניתק איתה ולפתע מופיעה... סתם משתעשעת... ביי בינתיים

מיקה, את גולשת במקרה דרך וואלה? כי דרך האתר שלהם כל עמוד מקוצץ באמצע... נסי ישירות דרך דוקטורס http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-402,xFT-786614,xFP-786614,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-402,xFT-787133,xFP-787133,m-Doctors,a-Forums.html

בסדר, אני מקבלת את הכינוי. ככה בינינו. לשאלתך - אצלי השרשור הקודם מופיע כרגיל, ובכלל אין שום שינוי. אולי ההצעה שנכתבה כאן, בקשר לוואלה, נכונה; אין לי מושג משום שאני לא מגיעה לכאן דרך וואלה. אצלי, להיות פה בפורום, זה גלגול שני. "גרתי" פה בעבר. אבל זה היה לפני די הרבה שנים, כשהכל היה שונה לגמרי. כשהפורום עוד היה פורום מאוחד וניהלו אותו גם פסיכולוג, גם פסיכיאטר וגם עו"סית. גם המשתתפים היו אחרים לגמרי. אז במובן מסוים אני רגילה לתכתובות כאלה... אני יודעת שכמה שזה הכי פתוח, זה הכי לא פוגע בפרטיות. חוץ מהפעם ההיא שהסתבר, שמישהי שהכרתי בפורום הכירה, במקביל, את אמא שלי ב-real life (היא בת גילה של אמא שלי)... זה היה מעין צירוף מקרים הזוי למדי. הצלחתי לחבר את החתיכות - כשכתבתי שאני מבינה איך זה, אבל עדיין מתקשה להרחיב, התכוונתי למה שכתבת על הקושי להביא ביחד את כל החלקים, הקושי שמתבטא בבחירה שלך "להתפצל" לניקים שונים. אז אני יודעת איך זה שמשהו קשה מדי, וצריך ליצור איזושהי הפרדה - מלאכותית יותר או פחות. אני משתדלת, ובטוח שלעתים גם נכשלת, שלא לזרוק קלישאות, כי אותי זה מעצבן שעושים לי את זה! ולפעמים - תלוי באיזה הלך רוח כללי אני נמצאת - לא ממש כדאי לעצבן אותי... ה-ת-נ-ג-ד-ו-ת! מילת המפתח! שום דבר לא בא בקלות. כל דבר זה מלחמה על... אפילו לא תמיד ברור על מה. לפעמים יש לי סיבות טובות... תרופות, למשל - תרופות ואני זו סאגה מתמשכת שאין לה סוף. אחרי כל הפעמים ההן - אלה שהיא נשברה והכריזה על סוף הטיפול - אני החלטתי שנמאס לי. הצהרתי שאני מפסיקה את הטיפול. לא הגעתי לכמה פגישות. בסוף היא שלחה לי מייל ופשוט ביקשה ממני לבוא. אז באתי. להחליף, כאמור, לא אחליף אותה - אם אני מוותרת, זה לחלוטין. ביטוח לאומי אוהבים לסבך את החיים. הם מחלקים את הטופס לשני חלקים: 1. מדבר על יכולת להשתכר - אם מקבלים אי-יכולת להשתכר בדירוג של 75% ומעלה, אוטומטית זה נחשב ל-100% והמשמעות היא קיצבה מלאה. 2. מדבר על אחוזי נכות מבחינה רפואית - ההתייחסות כאן מורכבת יותר. עושים ממוצע. אם קיבלתי 10% בגלל מצב בריאותי בלשהו, ו-50% בגלל מצב בריאותי נפשי, זה אומר שהממוצע (או אחוזי הנכות שנקבעו לי) הוא 55%. בהתאם לאחוזים הללו יש כל מיני זכאויות (כולל, בין היתר, סל שיקום). זו התורה על רגל אחת... בבריאות הנפש הם לא מושכים את הזמן כמו במצבים רפואיים אחרים. אני לא יודעת אם המשפחה מקבלת אותי כמו שאני... הם יודעים מה המצב, עד כמה שהם מבינים. אמא שלי הכי מעורבת - היא גם הגיעה איתי לכמה פגישות אצל המטפלת; חשבנו, המטפלת ואני, שזה יהיה נכון שיבינו בבית מה קורה - בלי להיכנס לפרטי פרטים, אבל רקע כללי... כל אחד מקבל ומעכל לפי מידת יכולתי. לי זה מספיק. להשתמע.

אני מקוה שאיני מפריעה.. פשוט, הנושא שדנתם בו בעניין כנויים וניקים קצת דיבר אלי. אני מופיעה פה בערך עם ששה שמות, ולזה אפשר להוסיף כנויים כאלה ואחרים.(בתקופה של מעל שנתיים)ולא מצליחה להביא את עצמי לידי שמוש בשם קבוע,למרות האנונמיות של המקום.ולמרות שהייתי מאוד רוצה. נראה לי שהרתיעה שלי היא יותר בקטע של חשיפה מבקורת,ומה יחשבו עלי... גם בחיי היומיום שלי אני משתדלת לא לבלוט במיוחד, כנראה מביישנות שהטבע חנן אותי, ולצערי את התכונה הזו אני סוחבת אתי לכל מקום,(כולל הפורום). אולי אודי יוכל להרחיב בעניין, בעצה פרקטית מנסיונו הוא. ואגב, גם טיפולים ש"התכבדתי" בהם בעברי, לא ממש הועילו לי לנטוש עכבות שהפריעו לי בחיים. וכשאני חושבת על תקופה של עשר שנים שאת נמצאת בטיפול,אני מאמינה, שגם אני, לו לא הייתי מתיאשת מטיפולים שרק התישו אותי, יתכן והייתי ממשיכה אתם עד עצם היום הזה. אני מאוד מקווה בשבילך, שיש הצדקה לטיפול ממושך כלכך, ובעצם רק את יכולה לדעת, ולהכיר בתועלת שמניב טיפול שכזה. פעם רשמתי למלי בשם "שוש", בנושא של שמוש מופרז בתרופות- אני הייתי כמובן נגד. ואת השבת לי במכתב ארוך ומפורט,את כל התובנות שלך בעניין- את היית בעד באופן נחרץ, מכל מקום, די התרשמתי מבקיאותך בנושאים הקשורים סביב הנושא. שוש - (בנתיים..)

זה שעסק בתרופות, וזה הישג מרשים לכשעצמו, כי הזכרון שלי לא ידוע כמצטיין; ההיפך הוא הנכון. אני מכירה מישהי, אגב, שבשלב מסוים בכלל החליטה לוותר על טיפול פסיכולוגי, ולהישאר רק עם הטיפול התרופתי. ואת יודעת מה? בשנה וחצי האחרונות היא פשוט פורחת - החיים שלה השתנו מהקצה אל הקצה. אני מניחה שזה נשמע דרמטי... במקרה שלה זה באמת ככה. ולא, לי את לא מפריעה... אם הייתי מוטרדת מהפרעות, לא הייתי מנהלת פה דיונים ושיחות. ומה יקרה אם תנסי בכל זאת? תבחרי אחד מהכינויים בהם את משתמשת, ותנסי לאמץ אותו - ורק אותו - לפרק זמן שתגדירי מראש, כתקופת נסיון? תוכלי ללמוד, מהתגובות של שאר חברי הפורום, האם השד נורא כל-כך... יש לי תחושה שתגלי, שלא תהיי חשופה פה לביקורת שממנה את כל-כך חוששת... אחרי הכל, אם בתום תקופת הנסיון הזו תגלי, שזה לא מתאים לך, תוכלי להיפרד מהכינוי הזה לצמיתות ולחזור ולהשתמש ביתר... אין לך מה להפסיד פה, לדעתי... ולא, אני לא חושבת שזה צעד קל, שאת יכולה לעשות ככה סתם בהחלטה של רגע, אבל תנסי לחשוב עליו כאופציה נסיונית. טיפול זה דבר מתיש, זה נכון. בעיניי, מטפל טוב יודע מתי טוב להרפות קצת מהמטופל, להוריד לחץ ולתת לדברים לזרום בקצב אחר - כזה שמאפשר למטופל לנוח, אבל בלי לוותר על הטיפול עצמו... אני מכירה את זה מהטיפול שלי... לפעמים יש "סתם" פגישות (המרכאות הן משום שהן ממש לא סתם!) - אין, לכאורה, עבודה טיפולית... אנחנו מדברות על ספרים, סרטים ו... כל מה שבא באותו רגע... אבל, לדעתי, זה משהו ששני הצדדים צריכים להיות ערים לו - ההתשה הזו, שלפעמים מתלווה לטיפול - ולהסכים על מעין פסקי זמן כאלה... וכמובן לבדוק האם הם בריחה מהתמודדות, או באמת Time Out לגיטימי (זה מוקש בעייתי... רוב המטפלים ישר יגידו "בריחה!").