הי אודי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי... מוזר, אף פעם לא כתבתי כאן כל כך הרבה בעבר..מקווה שזה לא מרגיש מוגזם מדי...אמנם ברור לי שזו עוד דרך לברוח מלשבת על הלימודים, אבל לא רק. יותר נעים פה כשיש רק מנהל אחד לפורום, וגם שהאווירה נרגעה, אז בכלל.. ומרגיע אותי לכתוב פה בשבוע האחרון, שהמחיקה מצד המטפל מרגישה לי ככ חזקה ( ניסיתי לפנות אליו בכל מיני דרכים, אך הוא התעלם ), שפשוט שומעים אותי, את מה שאני אומרת, שומעים באמת. כבר התחלתי לחשוב שוב שאני משוגעת והרבה זמן לא הרגשתי ככה. זה מן סיטואציה גרוטסקית כזו, כמו כל מיני סיטואציות נוראיות שעוברות לנו בדמיון, שאתה פונה לאנשים אבל הם ממשיכים לעשות את שלהם כאילו אתה לא קיים, ואתה צועק ומנופף בידיים וכלום. פעם זה היה ככה עם ההורים שלי. הייתי אומרת להם פגעתם בי, אז הם היו אומרים לי - לא פגענו בך, את מעוותת כל דבר. בסוף זה הפך ל: לא אמרתי לך שאת לא הבת שלי יותר, את מדמיינת דברים.. ועכשיו שוב, היאוש המתגבר הזה, והפחד, איך פתאום הוא לא שומע? הבן אדם שהקשיב לי ואהב אותי יותר מכולם??איך? אז רק לכתוב פה. פשוט עוזר...אמרת שאתה רוצה לשמוע עוד, לא? (; מתחרט? בהרגשה שלי זה אפילו עוזר לי ללמוד, להציץ פה מדי פעם.. אז תודה אופיר
אופיר... בל יהיה הפורום התירוץ של לא ללמוד... החוויה הזו - שאנו מרגישים משהו אבל זה לא זוכה לשום תיקוף מבחוץ - היא היא חווית השגעון, כפי שכתבת. חווית ה"מה פתאום. זה רק בראש שלך. זה לא היה". מכאן מתחילים באמת לפקפק בדברים שחושבים, שחשים, שיודעים. שיגעון. אני ממש לא מתחרט, ודי נהנה לשמוע. ונרגעתי, אם בסוף את אפילו לומדת טוב יותר... שבוע טוב, אודי
אודי חמודי :)
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
