בשלות

למה עונש קולקטיבי?

שלום לך, פורום זה נתפש זמן רב כפורום רציני, הן מצד הפונים, והן מצד המשיבים. אני מופתעת מההודעות המשונות שפורסמו כאן לאחרונה, ומקווה שזו תופעה שולית חולפת. חייכתי כשקראתי את ההודעה שלך.. מצפה לנו מנהל פורום מאוד אותנטי ופתוח:) בהצלחה, noa

בוקר אור אודי יקר, בוקר טוב גם לכל מי שיבחר להקשיב, וגם לי... חשבתי על ימי הפורום הספורים הראשונים שעברו עליך, עלינו... ימי השתוללות, התפרעות, כעס, אכזבה, רתיעה, התשה, חוסר אונים אולי, ועוד ועוד. אולי היו אומרים שזו תמימות חסרת תקנה, אולי מעין אוטופיה, אך קיוויתי שנצליח להתנהל באופן סביר בפורמט שניסינו. דמיינתי לרגע שיהיה שם איזה מקום שיוכל להיות גם עבורי מעין מרחב קטן של חופש יחסי. כבר נוכחתי רבות לדעת שזה לא תמיד אפשרי בעולם אינטרנטי שקל לנצל אותו לרעה ולהוציא מאיזון, ובכל זאת, "פשוט" אני מחפשת, עוד מחפשת, לעתים בעוצמות, מרחב עם מאפיינים כאלה, מרחב שאוכל לחוש בו חופש ורוגע (בשילוב של פנים וחוץ אני מניחה), משהו שאינו דל מידי, שאמצא בו משהו יחסית משביע ומספק. התשובה אמנם לא תימצא כאן, אבל, כן, יש לזה ביטוי גם פה. קצת היה חבל לי. המממ... זה מה יש. בכל זאת המטרה היא לאפשר קודם כל מרחב עבודה, תמרון והשגת מידה מסוימת של שליטה. אני גם שמחה שלקחת קצת מרחק לנשום אוויר, כך נראה לי. נוכח מה שראיתי בימים האחרונים פה, חשבתי קצת לספר ולחלוק (נושא די טחון ולעוס אצלי בפגישות...) על מה שהתעורר בי למראה פני השטח. התעורר, אמר את דברו, נרגע ונח. אז הרצתי לי את התקליט המוכר ההוא על שליטה ועל צרות עין, על יהירות זועמת וגדלו?ת נפוחה, על סגידה למוות ולשמד, על ההתמכרות למגעיל, לדוחה ולרקוב והנמק; על הקולות אחוזי הדיבוק, העורכים מחול שדים לכבודו של ההרס המושלם, ההתלכדות וההתמזגות עימו; על כוחות מאיינים (מלשון אין) שלא מאפשרים, לא מתירים לנשום או לגדול ולצמוח, מתעקשים בכל אונם על הנצחת הקיים, מתעבים את החדש והשונה, מתנגדים, תוקפים, כובשים, כובלים, דורסים, רומסים, מוחצים בשצף קצף, מפתים למלחמה; על קולות חודרניים חדים, חמדנים ובוזזים, על הקולות שבזים לתלות באשר היא, עמוסי לעג לנזקקות ולהתמסרות, ולרוך ולאהבה. "הם", המתקמצנים ברגשות עוטפים ומחזיקים, נטולי החמלה והרחמים. "הם", העיוורים נוכח מצוקה. "הם", שלא מוכנים לקבל את הנפרדו?ת של הזולת, מאווייו, כמיהותיו ורצונותיו. מדכאי יצרים וצרכים, חוסמי גישה וקשר. שם "מלמעלה". כן, מחשבות קיצוניות שלוקחות אותי עד לשואה הגדולה ההיא... לשנאה אין גבול. לאהבה - יש. ונזכרתי בסדק והשבר, ובניסיונות הבלתי פוסקים לרצוח את שביבי התקווה. וסגירת החומות, מעלה שוב לרגע ייאוש כבד משקל עד למאד... ואז שוב שקט כזה. ולסיכומו של דבר נזכרתי באותו יופי "במעטה הרך של השלג הלבן, המכסה סלעים קשים", כדברייך... :-) אני יודעת שבסביבה החיצונית שלי, על אחת כמה וכמה היום, אין דברים כאלה בסדר גודל כזה, או במימדים שהזכרתי. גם מניחה שלמציאות הפנימית שלי הייתה, גם בזמנים ההם, נטייה להקצין עוד יותר את שהיה רע מאד ממילא. אז צריך להצליח להיפרד, להישאר יציב, צריך להצליח לשמור על הטוב. לשמור על עצמנו. להכיר ולהסתדר עם מצב של שלום. להצליח להמשיך הלאה. וזהו. בוקר ליום חדש. אודי, עדיין ממשיכה להחזיק אצבעות ולאחל בהצלחה בי (mp)

אלא עד שאודי בונשטיין יגדיל ויאמר כאן אמת. אנחנו מחפשים את האמת. למי שיש בעיה עם אמת, שיחפש את עצמו במקום אחר. חדלי מהתקווה עד יעבור הזעם.

לך.. לפעמים אני חושבת לעצמי, שאם יש משהו כיפי בפורום הזה, זה להכנס ולקרא אותך, את תפיסת עולמך הכ"כ מיוחדת.את הרגישות שלך וההבנה לכל מה שזז סביבנו, והיכולת לבטאם במילים ששיכות לך בלבד. אני מאוד שמחה שלא נטשת את המקום, כשנראה היה שכל רצונם של הפוגעים היה לחסל את הפוטנציל היחודי שהיה פה, ולהבריח מכאן את התום היופי, וכל דבר נפלא שצמח כאן, וזה כולל את הבנות החביבות שכתבו כאן, שחלקן כבר עזבו.. אני בטוחה שעוד נשמע ממך.. שיהיה לך בוקר נפלא ומרענן.