נפרדים

זהו. סוף. זמן פרידות עכשיו. רגילה כ"כ להפרד בנוסח הקבוע שסיגלתי לעצמי. במשפט שמזכיר ש"אהיה כאן שוב, כרגיל, בשבוע הבא". ותמיד היה במשפט הזה איזה סוג של נחמה והרגעה, בשבילכם, אבל לא פחות עבורי (כן כן, גם אני דאגתי לא פעם) - שעוד נפגש, שעוד נדבר. מין משפט שעזר לי להכחיש את הקטיעה, להזכיר שיש המשכיות. ועכשיו, סוף אמיתי. וסוף הוא תמיד התחלה, אבל עכשיו לא. עוד לא. עכשיו הוא רק סוף. אני נפרדת מאנשים ששמו כאן את ציפורי (ולעיתים גוזלי) ליבם ונפשם, כאלה שהפכו לאורחים קבועים, חשובים ויקרים בסופשבוע שלי. אני נפרדת היום מכל הנשמות, התועות והתועות פחות, שבאו להעזר, להשמע, לצעוק, לכעוס, לתדלק, להשען, להרגע, ובלי לדעת היו מלמדים, מחזקים, ממלאים. בעיני אתם, קוראים ומשתתפים, הפכתם את המקום הזה למיוחד ומשמעותי כ"כ. אני חושבת על דרור ודוד, שני המנהלים הנפלאים שהיו לצידי, בטוחה שהם קוראים זאת כעת, מחפשים מילים שינסחו את תחושת הצער והפרידה המהולה בגאווה והתפעלות על המקום הזה, שאי אפשר היה לקחת בו חלק מבלי להתרגש. מאחלת לכולנו הרבה הצלחה, צמיחה וגדילה. מבטיחה שהקולות שלכם ימשיכו להדהד בי, ללוות אותי, ומקווה שתשמרו מקום גם לקול שהתעקשתי (ואם יורשה לי הפעם לדבר בשם חברי המנהלים, התעקשנו) לתת כאן - זה שמאמין, מעודד, מלווה, מתפעל. נפנוף אחרון לשלום, נפנוף שיש בו צער, התרגשות, כאב אבל הרבה תקווה ואמונה. תם ולא נשלם. מלי.