בטחון עצמי

ערב טוב, ראשית כל, אקדים ואומר שכתבתי בפורום זה בעבר הרחוק, ומפעם לפעם אני נכנסת לזמן קצר, כצופה. מאוד התרשמתי מהתשובות המעמיקות שנכתבות ברגישות רבה, ובמידה רבה הן נכתבות בגובה העיניים. גם המחוות שבין אנשי צוות הפסיכולוגים והפתיחות שבה אתם משתפים אותנו, הכותבים/פונים/קוראים. מתקיים פה משהו מאוד אמיתי, על-אף המימד הוירטואלי. דבר שלא נתקלתי בו קודם, לא בפורום אחר, ולא בפורום הנוכחי (זה לא אומר שלא היה כאן צוות מקסים קודם). ולכן, קצת מאכזב שאני שבה לכתוב עם עזיבתו של דרור. לשאלתי - אני בסוף שנות העשרים. בילדותי גדלתי באווירה שלא מפתחת או מטפחת במיוחד בטחון עצמי גבוה או הערכה עצמית. שנים רבות וגם טיפול פסיכולוגי הביאו אותי להכרה באחריות שלי לחיי ולבטחוני העצמי, ואני גם חושבת שהפסקתי לחפש אשמים או לכעוס על הצורה שבה גדלתי - ללא חיזוקים או הכלה רגשית. את מקומי בעולם טרם ביססתי או הבנתי. את לימודיי האקדמיים (במדעי הרוח) לא סיימתי. עברתי מתחום לתחום, מחוג אחר למשנהו, מאוניברסיטה אחת לאחרת, אך תואר לא סיימתי. עבדתי במזכירות מגיל 20 לערך. לפני כחצי שנה עזבתי והתחלתי לעבוד במקום עבודה אחר, שוב כמזכירה. את העבודה הנוכחית אני מתעבת, ולמעשה אני מתפטרת בימים אלו. העתיד לוט בערפל, ונדרשות החלטות וצעדים אופרטיביים, שאני מתקשה לקבל. מתקשה להבין או לדעת מה אני רוצה להיות, לעסוק, ולצעוד לעבר היעד בנחישות. יש לי קמץ חברים, לא טובים במיוחד. היו לי מספר קטן של מערכות יחסים קצרות. רבים רצו להכיר אותי, אבל כמעט באף-אחד לא נתקלתי בעומק הדרוש לי. ולבעיה - קפאון. קפאון התנהגותי שאני מתמודדת איתו כל חיי. כבדות. כל שינוי מעורר בי סערת נפש. קשה לומר שהבטחון העצמי שלי ירוד, אך הוא מאוד לא יציב. לעיתים אני מוחצנת וסוחפת, ובפעמים אחרות נבוכה ומבויישת. תלוי באנשים, בסיטואציה, בתקופה שאני נמצאת בה. התחלתי ללקחת שיעורי ריקוד לאחרונה, כנסיון הפשרה, המורה שלי אמרה לי בכנות שאני מאוד קפואה בריקוד, מאוד חסרת בטחון (ושאין לי על מה...), יותר מדי חושבת.. אז איך יוצאים מהקפאון ולומדים לקחת את החיים בקלילות? :) אני משערת כי עולה מדבריי פרדוכס, בין הצורך בעומק והרצון בקלילות. ובכל זאת, הייתי רוצה לגבש בטחון עצמי יציב וחסין. נועה

שלום נועה. ראשית - תודה על המחמאות והדברים החמים. ולגבי שאלתך. בעיני רצון להיות בעומק וגם בקלילות אינם פרדוקס, אלה דווקא חלקים המשלימים זה את זה. בעיקר אני שומעת אותך מחפשת אחר איזשהו חופש פנימי - חופש להיות מי שאת, חופש לבחור ולהחליט, חיפש להסתובב בעולם, להתנסות, לחוות, להרגיש, להיות. נדמה לי שהקפאון שאת מתייחסת אליו קשור לחוויה של צמצום והצטמצמות, לפחד מלטעות, מלעורר מחלוקת, מלזעזע את שכבר הושג ונרגע, מלהיות באל מוכר (שהרבה פעמים נחווה כמסוכן). אני בטוחה שכל אלה קשורים לבטחון עצמי, ומנחשת שהשורשים לכך נעוצים בעבר ובילדות שבה לא היה לך חופש אמיתי להיות מי שאת. אני חושבת שחיפוש הדרך למימוש ולביטוי, כמו בריקוד למשל, בהחלט חשוב ומשמעותי, אך בעיני התהליך יכול להיות שלם ומקיף יותר אם ילווה בטיפול פסיכולוגי. אני מקווה שתמצאי מטפל/ת חמה, אמפטית ורגישה, שמולה תוכלי להיות חופשיה להרגיש, לחשוב ולבטא את כל מה שלמדת לכלוא ולאטום, ומקווה שתוכלי לפרוח בהמשך חייך. בהצלחה, מלי.