טיפול

שלום מלי, יש לי שאלה. קשה לי בלי הפסיכולוגית וקשה בתוך הטיפול. ניסיתי את שניהם ולא מצליחה למצוא משהו באמצע. אניחנו כבר שנתיים וחצי מנסות למצוא דרך שבה אוכל להיות רגועה בתוך המפגש ושאצליח לשתף אותה בכל מה שקורה איתי במהלך השבוע, אבל איך שאני מגיעה לשם הכל נאטם, הכל נסגר והכל נעלם לי מהראש. אני מתעצבנת נורא איך שאני נכנסת לחדר (אף על פי שאני מחכה למפגש הזה) ואז אני רק חושבת על איך ומתי אני אצא כבר. אני לא רוצה לעבור למישהי אחרת, כי קשה לי לעבור את כל התהליך מחדש אבל גם קשה לי ללכת לפי המסלול-הטיפול-התוכנית שהיא רוצה, שבה אני אמורה לחשוף הכל, ממש הכל, ואפילו אם זה בקצב שלי. איך ממשיכים הלאה? יכול להיות ששנתיים וחצי זה יותר מדי? שנמאסנו אחת על השנייה? תודה

שלום ר. אני מבינה את המקום המתסכל שאת נמצאת בו, ועם זאת, נראה לי שכנראה לנפש שלך יש קצב שחשוב לכבד אותו. בזמן הזה, שבו את מרגישה "תקועה", את למעשה מחדדת ומתרגלת המצאות במקום בטוח, מוגן, שניתן לסמוך בו, לתת אמון, להרגיש שייכת, ובעיקר - ניתן לשלוט על הקצב ועל האופן שבו הדברים קורים. ייתכן והתקופה הזו תארך עוד זמן, אני מציעה לך לחשוב עליו כעל זמן למידה, זמן שאולי מעיד על הצורך שלך בבטחון ובהגנה לפני שתוכלי להיות יותר חשופה. בהצלחה, מלי.