מלי.. רגשות שלי.. ומכתב פרידה בשבילך..

פרידה לא יכולה ליטול את שהיה קיים. הכעס על הפרידה יכול. היכולת לראות את הנכס שנשאר, הזיכרונות, הרגעים בהם נפגשו המילים, בקולות מנחמים, עמוסים באנושיות מיטיבה, אינם מבטלים, ולא במעט, את הכאב, העצב והקושי הטמונים בפרידה. פרידה היא מן רעידת אדמה. סערה החייבת להתקיים בכדי לסדר שוב, מחדש, את כל הכלים הנתונים, חיוביים כשליליים; במקום אחר, שונה, זר, אך מסקרן. מפחיד. מאתגר. קשה. פרידה חייבת להתקיים. זהו טיבו של עולם. חבל לדפוק את הראש בקיר. חבל עוד יותר שאמרה כזאת יוצאת מפי, גם אם אני לא רוצה, יש לה מקור. וזה כואב. קול אחר בי מספר לי שיש לי מקום חזק וגדול בלב, למקום הזה, הפורום. קול שאומר לי שאחזיק מעמד ולא שזה לא יהיה קשה וסיזיפי (כמו שאת מלי, הזכרת לי פעם), אבל זה יהיה אפשרי. כנראה שאפצע בדרך, אולי אף אגדל (?).. מה שבטוח, אני בעצם אהיה זאת שאספר (לעצמי) כיצד אני מתמודדת, מכילה, תומכת (בעצמי), מלקטת בעדינות את החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים האחרונות, וממשיכה הלאה.. עם רצון כן ואמיתי, להיות בריאה בנפשי. לתפקד יפה מאוד בשבילי. לזרוח, לפרוח. לא להיכנע לייאוש, לחושך שבי (ולא שאני??), לקולות השואבים אותי מטה, לכאב, להתעללות, לאובדן. מלי.. עכשיו מגיעות להן הדמעות.. והן פוגשות גרון חנוק.. האמת..? יש בי הקלה שזה עוד מעט יגמר. שכל תהליך הפרידה הזה יגמר. שאלך לנוח, להשלים עם מה שהולך לקרות, להתפקס חזרה אל עצמי, להיות לבד. לבד לבד לבד!!! ואו, ככל שאני כותבת לך יותר, אני מבינה שעם כל הרצון הטוב להיפרד כיאה וכיאות, יוצאים לי ממני, כל הפחדים שעלו בי עם קבלת ההודעה הראשונה, של דרור.. הם אומנם התאזנו קצת מאז.. ועכשיו שוב מציפים אותי.. ובגדול. חנוק לי בגרון מלי.. אני בוכה. בכיתי כל היום. אני שברירית כל כך.. אני קולטת; אני ל-ב-ד..!! ולא אכפת לי שאולי אני נוגדת את עצמי. כי אני מרגישה גם וגם. וזה טוב מאוד בשבילי. אבל מלי, את יודעת מה..? בכל 'גם' שמצאתי בי, יש עולם שלם, והעולם שם, הוא שוב קיצוני. אז פעם היה 'או או' וזה כאב. כאב מאוד. היה בלתי נסבל. ועכשיו, עכשיו (חזרנו..?) יש שוב קיצוניות שבאה יחד עם הבנת קיצוניות נוספת. מלי.. תראי כמה כעס אימה זעם פחד ועוד פחד יוצאים ממני פתאום.. סליחה מלי. באמת. חשבתי שזה יהיה יפה, מרגש. אבל עכשיו אני מסרבת להיפרד. לפחות ברגע זה. בו מילים אלו נכתבות. זה ישתנה עוד שניה, אני יודעת. אבל כ-ל מה שאני כותבת היום, הוא אמת לאמיתה. אוףףףףףףף אולי זה משהו גדול מידי לומר, אך אני מרגישה שיש פה משהו, בתהליך הפרידה שכולנו עשינו פה יחד ולחוד, שיכול לעזור לי בעתיד. עם פרדות. למדתי המון דברים חדשים, תיאוריות חדשות, הבנות חדשות בנושא. למדתי המון על עצמי, על איך שאני מתנהלת במצבים כאלו. וכן. לא תאמיני מלי . למדתי לראות (ולהרגיש) שגם אפשר להפיק מכל הקריעה הזאת - תועלת. הדברים שכתבתי בתחילת המכתב, הפתיעו גם אותי. 'ללקט את כל החוויות הטיפוליות שאספתי במשך השנים..' ועוד 'בעדינות' כתבתי.. מלי, את מאמינה..?? אבל אסור לי להתרגש מההתקדמות. הרי שאני נעה מנקודה אחת לשנייה מהר מאוד. חוסר היציבות המוחלטת הזו כל כך מפחידה אותי מלי.. עכשיו אני מבינה מדוע כל כך קשה לי לסמוך על עצמי.. (ממש הרגע אני קולטת..) כי כל רגע אצלי הוא הפתעה חדשה. ולא הפתעה במונח החיובי שלה. אין באפשרותי לצפות את העתיד שלי.. ((((((((((((((ומפחיד פה מלי..)))))))))))))))) או שיש..??? ושוב אני בוכה.. פתאום אני חושבת עכשיו על שיר הכותבת היקרה בפורום.. (שיר..?? את שומעת..??..) כמה אני מזדהה איתך.. להיות על הגבול זה אומר שכל הזמן כמעט נופלים. אני לא רוצה ליפול עכשיו מלי. לא רוצה. תעזרי לי.. טוב..? ((((((((((((((ח נ ק )))))))))))))))) (אוקי. עצרתי קצת כדי להירגע, לפחות מעט. עכשיו אני יכולה להמשיך..) לעת פרידה מלי, חשוב לי להביא לפה ניגוד קשה מאוד שמצאתי היום, בשיטוט אחורה בפורום. בעבר, כתבתי פה שמעולם לא נאנסתי. כתבתי זאת ממקום שלא ידע שזה קרה. הייתי בהכחשה מוחלטת, עד לפני כמה חודשים.. עכשיו אני מבינה מדוע כתבתי את שכתבתי אז. אני בוחרת לצרף את הלינק להודעה ההיא, ובוחרת גם לסכם זאת פה וכן אצלי בעולמי הפנימי. למרות שאני מסרבת לחלוטין לדבר על זה. עדין. http://doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-751765,xFP-751760,m-Doctors,a-Forums.html מלי.. דמותך תשמר אצלי במקום מיוחד בלב. מקום שיספר לי בעתיד על התקופה היפה שלך איתי, פה. מקום שיזכור עד כמה אימהית את, עד כמה את מכילה, שומרת, עוטפת, מקשיבה, משמיעה, מזמינה, תומכת, מקבלת, מתבוננת, מעלה.. מאפשרת.. ו..הכי חשוב.. מקום שלעולם, לעולם לא ישכח את המקום ששמרת לי לידך. אשתמש בו מידי פעם.. להיות לי לנחמה.. תודה זו מילה יותר מידי קטנה.. אז עוד נשיקת פרפר עדינה.. דומעת.. ~נילי~

נילי יקרה. אני מתחילה דווקא מהסוף, מכך שהודית לי על המקוום שפיניתי לך לידי. וחשבתי שאני גם רוצה להודות לך על המקום שפינית לי לידך. על כך שהסכמת שאהיה שם, שאגיב, שאתבונן, שאחשוב בקול, גם אם לא היה תמיד פשוט, נעים, נוח. אני חושבת שהיכולת לפנות מקום למישהו היא לא מובנת מאליה, ואותי זה תמיד ריגש בקשר בינינו. אני עוקבת אחרי ההתפתחות שלך כאן, ועכשיו, כשצירפת את הלינק, חשבתי שעשית כאן תהליך רציני, כואב, עמוק. וגם אם הוא לא הסתיים, הרי שהבאת כאן את עצמך ויכולנו לעשות ביחד חלק מהמסע הזה, שכרגע את בוודאי ממשיכה אותו, אבל נפרדת ממני, כשותפה בו. ועם זאת, אני בטוחה שהקול שלי ימשיך ללוות אותך. אותו הקול שמזמין להתבוננן, להבין, להתעמק, וגם להתעודד, לנוח, להתרגש מהשינויים הקטנים. אני חושבת שמכל אלה את לא נפרדת. אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ומעבירה לך את כל הכוחות שאפשר בדרך שעוד מחכה לך... אני בטוחה שהאיכויות שלך - הרגישות, הנדיבות, הכנות, כל אלה הם הצידה בתרמיל המסע שלך שיהפוך אותו ליותר אפשרי עבורך. מכל ליבי מאחלת לך את הכי טוב שהיית רוצה. שלך, מלי.