שלום לדוד

שלום לדוד :-) שקלתי האם להגיע הנה ולהיפרד. שקלתי לא בגלל חשיבותו של הפורום עבורי כמקום- כי יש לו מקום, לא בגלל שאלת תרומתך ותרומתכם ואפילו לא בגלל הקושי הנלווה לפרידה. דווקא בגלל הגיחוך שבי שהשמיע לי קולות מתריסים כגון "את נפרדת ממישהו שאינו יודע מהו שמך או איך את נראית" כאילו הייתה מן תחושה אמיתית של פרידה המאחסנת בתוכה מגירות שלמות של סימני שאלה עד כמה צריך להיות קשר אמיתי כדי שפרידה תהיה אמיתית. בעיני רוחי או ברוחו של טרנטינו עלתה בי דמות של ילד חירש, אילם, עיוור וקטוע גפיים המתגעגע לדמות הורית שאיננה עוד. סליחה על הגרוטסקיות אך מי מאיתנו יוכל לומר לאותו הילד שלא שמע, ראה או חיבק את הוריו – שהם לא היו משמעותיים עבורו או "חלילה" אהב אותם. כמובן שמקום להשוואה אין, ובכל זאת- אני עם ראשי ההזוי ונפשי הקלוקלת מעלים פה ושם דימויים שהיו מביכים אפילו את סיינפלד. מה שבעצם אני מנסה לומר שלמרות שאיני יודעת מבט עיניים או את קולך הצלחת לרקום אור וגידים לדמותך דרך מילים שהפכו למשפטים שחברו לפסקאות ובסוף להמון רגש והבנה. לראשונה שפגשתי בך יצא לי "ואוו" כשהודעת על עזיבתך יצא ממני "אאוץ", כזה אתה מפתיע אך לא רק. כשחיפשתי כנות המקפלת בתוכה רגישות והבנה – הגעתי ליום שלך. זכור לי כשכתבתי לך שכמעט קפצתי מגג הבניין של מקום העבודה שלי, זוכרת שאמרת "חשבתי עלייך חוזרת לעבודה כאילו כלום לא קרה כשאף אחד לא באמת יודע על הדרמה המתחוללת בתוכך" אולי זו הרגישות שלי, אך "החשבתי עלייך" היכולת שלך לאמפטיה על גבול הסימפטיה ריגשה והכאיבה בו זמנית. מישהו שקיומו מתחילה במקום בו נשלח כאבי – מבין אותי. חשבתי עליך ועל דרור ומלי, על כך שאתם נפרדים ממקום שנתתם בו ואילו אני נפרדים ממקום בו קיבלנו. למרות שאמרתם שגם קיבלתם, חשבתי לעצמי על מה קשה לנו יותר כבני-אדם לוותר – על אלו שאנו נותנים להם או על אלו שנותנים לנו, גם אם ככלל אנו מקבלים ונותנים, אני דווקא מדברת יותר עליכם כמטפלים שבחרתם במודע במקצוע ששם את האחר במרכז, מקצוע בו הנתינה יש בה המון. סתם, אין כאן ממש שאלה – רק מחשבה. דוד, נתקלתי היום בשאלה : "איזה מן מבוגרים אוהבים ספרי ילדים" התשובה : הם אנשים שמעולם לא התבגרו, ליבם זך וטהור ועיניהם משקפות את כל הטוב שבעולם. ואתה יודע מה, פישפוש קל בזכרוני העלה בי את דמותך. "כשאהיה כבר גדול אלך לי בנחת, עם מקל-טיולים מגולף. מגבעת שחורה בקצה הפדחת, שפמיים מתחת לאף. שעון-של-זהב בקצה השרשרת, וכרס ואוטו חדש. חליפה של פסים מאוד מהודרת, ומעיל עם פרח בדש. בבית-לבנים יהיה מעוני, ו'מר' יקראו לי וגם 'אדוני!' - ואיש לא יוכל לנחש שבפנים, נשארתי, בעצם, אני". (יהודה אטלס בעקבות מרצ'ט שוט. מתוך "ילדים גדולים") תודה דוד, היה בטוב, אתגעגע negra

את נ ש מ הההההה

את מקסימה....

שלום negra אז איך מצליחים באמת להיפגש לעת פרידה? אני מתחיל עם סימן שאלה, אבל בעיני הקול שלך פה לא היה משהו שאופיין בסימני שאלה דווקא. זה היה קול צלול, ברור וחד, לעיתים עד כדי אכזריות עצמית (הלוואי שתוכלי לוותר על מעט מהאכזריות העצמית הזו, אני לא יכול להתאפק מלכתוב, אפילו עכשיו). ולא במקרה, אני חושב, שלקול הזה היו כל-כך הרבה הדהודים והתייחסויות. המון התייחסויות כמובן משאר הכותבים בפורום, אבל לא רק. אז איך נפגשים ומכירים באמת? אני מאוד מתחבר לשאלה שלך בדבר ה"ראייה" של האחר, עם המגבלות עליה בפורום ועם ההזדמנויות שהפורום בכל זאת מציע בהקשר הזה. אני לא רוצה להיסחף עם המטאפורה, אבל את מדברת על הילד נטול החושים ואני חושב על החושים המיוחדים שמפתחים אלה החסרים חושים אחרים, על העטלפים המשדרים אותות סונאר קדימה, וכך מזהים צורות ועצמים..אני כנראה כבר נסחף, אבל אם לא עכשיו, אז מתי? אני מרגיש שלא פעם, דרך ההתכתבויות פה, שבעיני היו מלוות בזהירות ובניסיונות לרגישות ולמפגש מקסימלי, משני הצדדים, כן נוצרה גם הזדמנות להדהודים כאלה, לאותות שיוצרים צורה. ובמובן זה, אני מרגיש שכן הייתה כאן "ראייה" הדדית, גם אם לא במובן המקובל, של האנשים שם בחוץ. והעדות הסופית לכך, מבחינתי, היא כמובן השיר המקסים שצירפת. האמת? הוא מתאר אותי לחלוטין. חוץ מהכרס, כמובן.. היי גם את בטוב, בכל אשר תהיי להתראות דוד

דודד לעולם לא נדע אם יש לך כרס:-( לנגרה..... אנחנו נפרדים גם אחד מהשני פה ויש כמה שממש יהיו לי חסרים אחד מהם זה את!! וזה שקוראים לך שרה (ראיתי מה שכתבת לנילי) אין שם שיותר מתאים לך אוףףףףף אני כבר מתגעגעת לכולם:-((((((((((((( שונאתתתתתתתתתתת פרידות