לדוד

אהלן דוד, אני מאוד מתלבטת אם לכתוב משהו או לא... אני מודה שאני לא לגמרי רוצה. שמשהו בי רוצה להיעלם בלי שלום ובלי תודה. לא מכירה את זה מסיטואציות אחרות.. זה קצת מפתיע.. זה דווקא מרענן שיש בי ילד כזה, שמתעצבן ובועט במגדל הקלפים שבנה/נבנה.. לא בטוחה אם בא לי להביא את הנשיות המגודלת הזו, לרכך במילים את הבעיטה בקלפים, לנסות להבין, לעבד, ללהטט במילים בשקט ובהסתלסלות.. האמת, אני חושבת שאני כבר לא לגמרי מי שהייתי בתחילת התקופה שלי פה בפורום.. שכבר אין לי סבלנות לבנות מגדלי מילים ססגוניים. לא בטוחה שקודמתך בתפקיד, שהייתה ועדיין יקרה לי מאוד, הייתה מזהה את ה"דיבור החדש" הזה, שהוא הרבה פחות עדין ויש בו הרבה פחות קסם או משיכה.. אני נאנחת.. התבלבלתי בדרך ואני לא זוכרת מה רציתי להגיד... רציתי להגיד שאני כועסת על העזיבה המשולשת יותר ממה שחשבתי שאכעס.. (ושאני לא כ"כ מאמינה ב"עיבוד" של העניין הזה בפורום.. זה לא מרגיש לי זה).. אם להשתמש בתמונה אחת מעולם הדימויים העשיר של קודמתה של מלי בתפקיד, הגב' מהפורום שמעבר לקיר, אומר שזה כאילו קהל האוהדים כולו עוזב בבת אחת את היציע באמצע המשחק. מדמיינת את השחקנים המומים, מפסיקים לרוץ, הכדור נשמט, מרימים מבט ליציע הנעזב בהדרגה ולא מבינים למה ומה יהיה עכשיו.. והאוהדים, מצידם, שולחים חיוכים זחוחים-רגועים ובתנועת ביטול של היד מרגיעים ואומרים שאין להם מה לדאוג. "מתישהו, אנחנו לא יודעים מתי, בטח יבואו אוהדים חדשים. אין לכם מה לדאוג". אתה מצליח לדמיין את מכבי ת"א בכדורסל ככה? עם יציע ריק? ואולי זה בכלל ההיפך... אולי האוהדים הם שנשארים המומים ושחקני מכבי ת"א (או כל קבוצה אחרת שאתה אוהב, שכחתי שאתה בן ושיש משמעות לדברים האלה :-), הם אלה שעוזבים את הקבוצה באמצע משחקי הליגה, מרגיעים את רבבות האוהדים שיהיה בסדר. בטח תהיה מכבי חדשה. גם אם יש לכם סיבות ונסיבות שבגללן החלטתם לעזוב יחד אני כועסת. גם אם זה טפשי ואני צריכה להתנהג כמו ילדה גדולה ולהבין... מה לעשות- אני כועסת. מאוכזבת מאוד מאוד, שלא התביישתם להשאיר פורום מפואר כזה בחושך לתקופה לא ידועה.. זה כמעט מבייש את המורשת שקיבלתם :-).. אני מחייכת כי זה נשמע משפט שלגמרי נסחף לי.. אבל לא נורא. אמרתי אז אמרתי. אני רוצה אבל להגיד עוד משהו, ואני לא רוצה שכמו דרור תגיד שאתה שמח שהצלחתי לצד הכעס גם לראות גם את המשמעות של ... (אין לי סבלנות לדיבורים כאלה, אל תכעס). אני רוצה להגיד לך שאני שמחה שהצטרפת לפורום. שלמרות שמאוד אהבתי לחכות לימים של קודמתך היפה, מאוד אהבתי לדבר איתה כאן, היה לי גם מאוד נעים ומרענן להכיר אותך. הבאת צבע אחר לפורום, דיבור פשוט, נעים ושיחתי, בגובה העיניים.. כאילו דיברת ולא כתבת.. והבאת קולנוע, והבאת פילוסופיה, והבאת היסטוריה וסיפורים מעולם הפסיכולוגיה, והבאת נכונות מיוחדת לנסות ללמוד אותנו ולהתאים את עצמך, עד כמה שיכולת, לסגנון של כל אחד. ואת הכל עטפת ברישול מקסים ובסרטים קורצים של חוש הומור מרענן וצעיר.. את עצמך הבאת.. נראה שהשארת כאן מתנה או שתיים... (למרות שאני כועסת..) אז אני רוצה בכל זאת להגיד תודה.. נעמת לי מאוד וכן.. תחסר לי קצת.. (אבל אל תגלה לבועט הקלפים עכשיו.. הוא קצת עסוק..) באמת לא יפה שאתם עוזבים יחד... שמור על עצמך, דוד לילך

בוקר טוב לילך הנה, שוב אני מתלבט מה לכתוב ואיך.. אז ראשית, אני רוצה להודות לך על כך שכתבת הודעה מאוד אמיתית ונוגעת. את כותבת על איך שהיית פעם בפורום, לעומת איך שאת היום, ואני מסכים איתך שיש שינוי. אני לא יודע לומר שום דבר על השינוי הזה, במובן של האם הוא טוב או לא, ממה הוא נובע וכדומה, אבל אני מסכים שאת אחרת, בדרך שאת מביאה את עצמך. וכשאני חושב על הזמן שלי בפורום, אין ספק שאת היית שם לאורך כל הדרך, בתחילה כאחת מנושאות הזיכרון הנאמנות של אלה שקדמו לי (תפקיד שאת בעצם ממשיכה לשאת גם היום, או חוזרת אליו היום), ואח"כ גם מעבר, בהתלבטויות שלך סביב נושאים בחייך, סביב הגברת המטפלת שלך, בנסיעות אקזוטיות לחו"ל (או לפחות כלאה שנשמעו אקזוטיות מכאן) ועוד..מה שאני מנסה לומר זה שלאורך כל התקופה הייתה לך נוכחות מאוד חשובה בפורום, בעיני, גם מול המנהלים וגם מול כותבים וכותבות אחרות, ואני מניח - מקווה -שהרגשת את זה היטב. הערכתי את הדרך בה היית כותבת פעם, עם הרהיטות והקישוט והאיזכורים, ואני גם מעריך את איך את כותבת היום - יותר חשוף, ומעיז, פצוע ופוצע. יש היסטוריה שלמה של ההתכתבות שלך בפורום, וההתכתבות שלך איתי היא בעצם רק חלק ממנה, ואין לי את היכולת או היומרה לסכם אותה בצורה משכנעת. אני יכול לומר שהיו ביננו רגעים של קרבה, ורגעים של מחלוקת, רגעים של מפגש מוצלח יותר ורגעים של חריקות וניסיונות של תיקון. בתחושה שלי ההודעה שלך עכשיו כן מחזיקה בתוכה גם את זה וגם את זה (את רואה, בכל זאת לא הצלחתי להימנע מכך,אין מה לעשות..) והיא מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה. כמו שאמרתי, אני מאוד מעריך את זה שאת כותבת ישירות את מה שאת מרגישה. כצפוי, אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי עם הדימויים, ולא משוכנע שהייתי חותם על תחושת הזחיחות והביטול מצידנו, אבל לא ניתן להתעלם מכך שלצורך של דיון או ויכוח אמיתי בעניין צריך גם שתהיה המשכיות של דיאלוג, וזה דבר שאנחנו באמת לא מאפשרים לפתע, וזה משהו שלגמרי נמצא באחריותנו ונובע מאיתנו. וזה מכעיס, כן.. הדיאלוג בפורום, כמו הדיאלוג פה, יכול להימשך עוד ועוד, ואין לו כמעט סיום טבעי. אבל מתישהו צריך לעצור, והעצירה הזו הרבה פעמים יכולה להיות מורגשת כשרירותית, או לא מובנת, וככזו היא מזמינה רגשות לא קלים .חשוב לי לפני הסיום להודות לך עוד על ההתייחסות שלך לאורך הזמן וגם על ההתייחסות שלך כאן היום (או אתמול, למעשה). אני מרגיש שבהודעה שלך שיקפת לי חלק מאיך שהצטיירתי בפורום, וזה שיקוף שחשוב לי לשמוע, והוא בהחלט מעניין אותי וגם נותן לי תחושה טובה. אני שמח שמבחינתך הבאתי משהו אחר לפורום - הערכתי ואני מעריך המון את אלו שהיו פה לפניי, אבל היה לי חשוב באמת להביא את עצמי. ואני שמח שפה ושם זה גם הצליח. זהו, קשה היא שעת פרידות..אבל לעיתים פשוט צריך לעצור היכן שהוא. להתראות דוד

דוד יקר, הרבה מאוד ממה שכתבת הגיע אליי בדיוק לנקודה הנכונה.. בעיקר ננגעתי ב"מקפלת גם את הקשר שהיה וגם את הכעס והעלבון על מה שלא הספיק להיות, על הפרידה המוקדמת והמפתיעה".. אולי מעבר לאיזה "כעס עקרוני", יש באמת גם עלבון או תחושת "לא הספקתי".. חשבתי שעוד יש זמן.. לא הספקתי לחפש וליצור את האיזון הנכון שבין להיות פה ללהיות בטיפול שלי, לא הספקתי לחקור מה קורה לי כאן בתקופה האחרונה, כמה חודשים כבר, שלא מאפשר לי להגיע לכאן כמו פעם.. מה קורה לי מולכם, באופן אישי, שלא מאפשר לי להתקרב בלי להגיד שאני לא רוצה להתקרב.. לא יודעת, דוד, אני שוב גולשת לדיבור מסודר ועקרוני.. פשוט רציתי לומר לך תודה שאספת בשבילי תהליך שלם, תקופת חיים כמעט.. גם אם קצרה במונחי "תקופות חיים".. קצת כמו דרור, שהצטער שיצא לו מינימליסטי, כך גם אני מצטערת שיוצא לי מרוחק עכשיו.. תראה כמה מילים פיזרתי עד שהצלחתי להגיע למה שבגללו רציתי לכתוב לך שוב לפני שאתה הולך.. רציתי לומר שאני מרגישה הרבה חמימות, והמון תודה על תשומת הלב, גם כשהייתי רכה וגם עכשיו שאני פחות.. נוגע בי באופן מיוחד שאתה מצליח ללכת לצידי, בצעדים דומים לשלי, גם כשלא הצלחתי לייצר הודעה חמימה ומודה כמו הרוב.. לא הצלחתי :-( ועדיין לא אכפת לך לבוא לקראתי קצת.. רציתי לגלות לך שהעזיבה שלך קשה לי. קשה היה לי ולעיניים שלי לכתוב לך כאן למעלה "לפני שאתה הולך".. הכרתי אותך עם קשיי פרידה מאורנה, הכרת אותי בתהליך פרידה מוזר מהמטפלת שלי שהייתה, קשיי פרידה מהארץ, כשהייתי בחו"ל (ארה"ב זה לא ממש אקזוטי ;-), ועכשיו גם פרידה ממך.. אני חושבת שאני בעצמי לא יודעת איך לאכול את שינוי הסגנון והדיבור שלי פה.. מרגישה פצועה וקצת פוצעת, ולא אוהבת להיות פוצעת. כאילו נשארת תמיד עם רגל אחת על הגדר כי לא שלם לי להיות פה ולא שלם לי לא להיות פה, וגם על הגדר מרגיש לי מעליב ולא מתאים להיות.. ובעיקר מרגישה שלא נעים לדבר עם מי שנשאר על הגדר ועוד טורח כל הזמן להזכיר ולציין שהוא לא יודע למה הוא פה ולא בטוח שהוא רוצה להמשיך לבוא (ובכל זאת בא).. לכן אני מרגישה שזה אולי קצת יפתיע אותך שהעזיבה שלך קשה לי. כי אולי לא באמת נכרכתי וחיכיתי ונתליתי בך.. לא כמו פעם, בכל אופן. אני באמת לא טיפוס לוחמני... יכולה רק לקוות שזה לא הרושם שיצרתי.. כתבת המון דברים.. באמת.. גם על המקום הזה שנשאר נאמן לזכרון העוזבות הייתי רוצה לחשוב יותר.. אני צריכה עוד לחשוב מה קרה פה בפורום שקירב והרחיק אותי, אבל מרגישה שמוטב לחשוב על זה בפורום המצומצם שלי ושל המטפלת הרגישה והעדינה שלי.. נורא חשוב לי מה שעשית בשבילי בהודעה הזו... תודה... אני רוצה לקחת על עצמי את רגעי החריקה שלנו ולומר שהייתי קצת פצועה. שב"קדנציה" שלך הצלחתי כבר פחות להקשיב ולתת לך לומר.. כל דבר הרגיש פוצע ויותר מדיי נוגע.. מרגישה שפחדתי לחזור ולהתקרב.. שפחדתי לכתוב לך שלא תיגע בלי כוונה יותר מדיי. לא יודעת למה לא הצלחתי להתגבר על זה, אבל אני מאוד מצטערת. משהו במילים הכתובות לא תמיד הצליח לנו, אבל לי תמיד היה נדמה שאנחנו קצת דומים.. שאולי היינו מחבבים אחד את השני קצת יותר לו היינו נפגשים באמת. קשה לי לסיים.. אבל ככה צריך.. שתהיה לך דרך צלחה, והנאה בכל מה שתבחר לעשות בימי שלישי ורביעי בערב :-) הרבה חיבה והערכה, להתראות דוד לילך

שלום לילך מאד מסכימה עם דוד לגבי נוכחותך בפורום. יש משהו קסום וחי בכתיבתך, באופן שאת מתארת את חוויותיך שמשאיר, אותי לפחות, עם תחושות של שותפה ל'סיפור' שלך. לכן גם בוחרת לכתוב לך . מוצאת שההרגל אין לו העדפות של 'דת גזע ומין' ומנסיוני הוא עושה את העבודה לא רע בכלל. אך מעבר לכך דווקא בקווי התפר של שינוי, מעבר, היסדקות, מוצאת שיש עוררות של 'החומר' לתחושות, מחשבות, פעולות, ועם כל הקושי יש בכל אילו לא רק לשמש אבני בניין אלא גם לטעת תקווה. כל טוב לך תמר

תודה תמר, מאוד נעים לקרוא אותך.. (תכתבי יותר כשיחזור הפורום?) שיהיה לך לילה טוב ותודה רבה שכתבת, זה חשוב לי לילך