עתיד

הי דוד, יום שלישי, משמרתך האחרונה כאן... חשבתי לי לכתוב הודעה שמדברת על תחושת הפספוס המוכרת שלי (בקול שנוטה להתגבר לקראת סיומים...), על כך שדי הרחקתי ולא הרשיתי לעצמי להיעזר ממש בכל מיני מקומות, אולי גם כאן; ובעיקר, כמה מצער שהשתמשתי מעט מידי במטפל בטיפול לאורך הזמן. אבל, לא'דעת, זה מה שיכול היה להיות, כנראה. זה הקצב, המינון והיכולת לאפשר, לקבל ולעכל. ובכל אופן, זה מה שהיה. והנה, אעפי"כ ולמרות הכל, בשביל האופטימיות והתקווה- קראתי היום ידיעה חדשותית על זוחל נדיר שלקה במחלה והבריא, ובגיל 111 הביא 11 צאצאים לעולם (עם בת זוג בת 80...). חשבו להרים ידיים, חשבו שהוא כבר חסר תועלת לפני 15-20 שנה... אבל... אז הנה... מסתבר שבחלק מהמקרים יש עתיד http://news.walla.co.il/?w=/4560/1425085 (א.ב. החרדונית)

שלום לא.ב. חרדונית איזה יופי. מסתבר שלכולנו עוד יש תקווה, לזוחלים ולבני אדם כאחד.. אבל ברצינות, תודה על ההודעה הזו, שמעלה חיוך על השפתיים ונותנת יופי של פרפסקטיבה. אני לא רוצה להתעלם מהחלק הפחות מצחיק של הודעתך, אבל גם ביחס אליו, חשוב לי כל-כך לקרוא את הקבלה שלך ביחס למה שהיה, קבלה שמהווה, לדעתי, משאב חשוב ומהותי לשינוי בעתיד. וגם אם את מרגישה שלא הבאת את עצמך מספיק, והיית יכולה עוד (ומי לא, בעצם?), הרי שההודעה הזו נראית לי בהחלט כעדות למשהו אחר שאת עושה בסיום. והסיום, במקרים רבים כל-כך, הוא שקובע. להתראות דוד

הוי דוד, כל כך אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב. את התשובות שאתה נותן כאן לכולנו. אמיתיות, אמיצות, מלאות אנרגיה של בנייה. זה מקסים... מקווה שיש לי את זה גם אמיתי וחזק בטיפול. וכידוע, יש, כמובן, ימים בהם אפשר להרגיש זאת יותר, וימים שפחות... חוזרת על עצמי קצת, אבל זה חשוב לי, חשוב לראות מול העיניים. יא, איזה יופי שגם אתה חייכת כשקראת את הכתבה :-) דוד, כמדומני, אתה כבר מכיר, ואם לא, אז אזכיר, שהטיפול שלי עוסק ברובו בפרידות ונפרדו?ת. מדברת על כך רבות גם כאן, והנה, אנחנו קרובים לזה. נראה לי שאני יכולה להתמודד יותר ולדבר כך על נושאים קשורים רבים, מול הסיום, רק הודות לתהליך ולמידה של שנים בטיפול. ייתכן, שעיבוד הפרידה כאן בלבד, כפי שהוא קורה, לא היה עומד יציב דיו בזכות עצמו, והוא מתאפשר יותר בזכות השילוב והעבודה הרבה שכבר הושקעה בקשר הטיפולי שלי, והיא סייעה לי להבין ולתפוס דברים עמוקים וחשובים שנאמרו כאן בימים האחרונים. אני מסכימה כל-כך (מה 'כפת לי לרשום שוב) שלסיום והפרידה יש ערך רב עבור הקשר כולו. ואתה יודע, אם נחבר כתבות על זוחלים קדמוניים לדיבורים על פרידות ודיבורים על החמצות (בקנה מידה לא כ"כ קטן), נזכרתי לי שוב בדבר עצוב - ניסיון טיפולי אחד בעברי הסתיים ללא תהליך פרידה, ועברו 15-20 שנות הרס עד שהגעתי לטיפול הטוב של היום... והוא, הטיפול הנוכחי, באיטיותו ובהתמדתו מצליח לקטוף אט אט את פירותיו. עכשיו אפשר אולי להבין יותר גם עד כמה הכתבה קרובה ללבי. תקשיב. קראתי את אחת התשובות, שרשמת לאחת המשתתפות למטה. מילים שדיברו על חרדותינו לפני פרידה ועל עוצמות הזעם והתוקפנות המתגברות, ועל כך שהאנרגיות שלנו מוסתות, מופנות ומתמקדות באופן שלילי בזולת במקום בנו ומה שקורה איתנו. לפעמים אני תופסת את עצמי בבושה מתחילה להתפתות ולהיסחף למקום ההרסני הזה. כמו משיכה לאש או לסם מוות. אוי, סליחה... ו - וואו, לדעתי נאמרו בהודעה שלך דברים חכמים כל-כך. רציתי להתמקד ולהרחיב (מנקודת הראות שלי, וממה שלמדתי) אחרי שקראתי אותה. היא הייתה בעלת משקל רב עבורי. מתייחסת אליה כאל תשובת גבול, גבול כמו גבול, כזו ששמה במקום. בחכמה, אסרטיביות ורכות. דוד, אני פוחדת, אתה יודע? מאד. זה... בעיקר בגלל פרידות וסופים של מציאות... חרדות... אני יודעת שגם בי, כבכולנו, מתעוררות חרדות רבות לפני פרידה. אבל, נפח התגובות אפילו מול פרידות קטנטנות הופך להיות לפעמים חוויה מכאיבה ועוצמתית במיוחד, שפוגמת ומחבלת בחיים. ביג טיים. אז מכירה את מה שמתעורר בעצמי, וחושבת שכך גם רואה כאן. והפרידה יכולה להיות פרידה קטנה בין פגישה לפגישה (או אם ניקח לכאן, אז בין המשמרות או לקראת סופי שבוע), ועד לפרידות קשות וכבדות. הייתי רוצה לכלול בהן גם פרידות מקשרים הרסניים עם חלקים פנימיים, קשרים רוויי זעם ונקמנות. והייתי כוללת גם פרידות שהן ויתור על שליטה - פרידות מן המחשבה והדמיון אל המעש והמציאות המתסכלת. מה שאני מכירה וגם למדתי הוא, וזה הדבר החשוב שרציתי לומר - המממ... פרידות מעוררות חרדות רבות, מהלא מוכר, מהחלל שייווצר. כדי למנוע מעצמנו להתמודד גם עם תחושת האובדן, או לאפשר בהמשך לחוש עצב, יש נטייה בדיוק לפני סיום ופרידה (אמיתיים או מדומים) לזמן קשר עם דמות מוכרת שהיה לה קשר משמעותי איתנו בעבר. והדמות המוכרת הזו יכולה להיות דמות יקרה וקרובה וחסרה שאנחנו בוחרים להרוג ולאבד בדמיון (למרות שהיא עודה חיה וקיימת), והדמות הזו יכולה להיות דמות שהזניחה ולא הייתה ערה לצרכינו, או אפילו שפגעה ומולה כעסים רבים ורגשות נקמנות ועוד ועוד. אולי לא משהו, אבל קשר מוכר וכביכול בטוח. אז, אנחנו מזמנים את הדמות ומנהלים איתה דו שיח פנימי שתופס את הנפח, שכביכול מאיים להתרוקן. והוא מציף... ובאשר לתגובות תוקפניות ובהמשך לאותה תגובה שלך - אני מבחינה שלפעמים מה שקורה בשטח הוא, שדרך תגובה רגעית של האחר (שיכולה להיות מגעילה ודוחה על באמת ולר רק נדמה לנו) אנחנו ממשיכים את המלחמה הפנימית גם אחרי שעל פניו הכל הסתיים. ולפעמים, אנחנו ממשיכים בדינאמיקה ההרסנית הזאת, ומעבירים אותה למציאות ע"י כך שאנחנו חוזרים לאותו מקום וממש מוציאים לפועל מול מישהו קיים אחר את זעמנו, איש איש בדרכו. למשל, זו יכולה להיות תגובה אגרסיבית אימפולסיבית, מתפרצת ומווסתת פחות, אבל זו יכולה להיות גם תגובה של פגיעה עצמית ועוד. אז כך תרחישים פנימיים יכולים להתבטא ולהתממש איכשהו במציאות שבחוץ, ונראה לנו ששוב זה קורה... וכאן יש מה לעשות ! כי את כדור השלג ההרסני הזה אפשר לעצור ולהפסיק. לשים לזה סוף. זו האחריות שלנו - מה אנחנו עושים עם ההתרחשויות השונות פנימה והחוצה. נצליח, דוד? מה אתה אומר, יש תקווה, נכון? ;-) שוב יצאה לי מגילה כבדה ועמוסה. ובכל זאת, מקווה שהוקשבתי... ושוב, תודות רבות גם על המקום ממני בחיבה לכולם אשת בוקר החרדונית