מה פשר כל הרגשנות המשתפכת הזו?

תתחילו לעזור לאנשים ולא להעצים את חווית ההתבכיינות הדביקה והלעיסה הזו עד דק. יש אנשים שצריכים עזרה, תהיו קונקרטיים ומעשיים. הדביקות הזו והרגשנות הזולה הזו שיכולה לפרנס מלודרמות רבות, נמאסו ומעוררות תחושת קבס. מעבר לכך, בהכירי היטב את מהלך החיים של הטיפול הפסיכולוגי, אני חושבת שאינכם יכולים לעזור באופן מעשי לאנשים, אלא בדיוק כמו פה, להעמיק את חווית ההתבכיינות והמירמור, לכן כל המילים שהושחתו כאן לריק, הן בגדר "אוננות ורבאלית" בלבד ותו לו. אני מקווה שהודעתי תועלה כאן כי מישהו צריך לשים לזה גבול ולא, אני לא לשייכת לעדר של הפגועים כאן מעזיבתכם, למעשה זו הפעם השניה שאני כותבת בפורום הזה.

אינפרנו שלום, אני מבין שהודעות מסויימות שנכתבו כאן הרגיזו אותך ותהיתי מה היה בהם שהעלה בך רוגז שכזה. שאלתי זו התחדדה לאחר שקראתי את הודעתך למטה, בה שמעתי אותך מעבירה מסר דומה, פגוע לא פחות. אבל שם גם שמעתי אותך מבין השורות, ואולי זה רק השמיעה שלי, מדברת על היכולת להיעזר אבל תוך הכרה בתנאים מסויימים. במגבלות מסויימות. שהפעולה הטיפולית יכולה להיות עצם ההכרה שהמטפל אינו כל יכול, אינו יכול להיות כל הזמן ובכל דרך ועדיין להפיק ממנו. אני אומר זאת, כי אני שומע אצלך לצד הכעס גם חלק נוסף - חלק הרוצה להרגיש שאת יכולה להיעזר שתוכלי לאפשר לעצמך למרות הקושי לבטא את הכעס אבל גם את הצורך שלך במישהו שיהיה איתך - מטפל או לא. דרור