לדרור- הי.. ובי

שלום דרור כתבתי כאן מספר פעמים בעבר, תמיד ענית לי בכבוד וברצינות. תמיד היה בתשובות משהו עוזר, תומך ומכבד. ועל כל המאמץ וההשקעה אני רוצה לומר תודה. קשה לי עכשיו עם הפרידה, עיקר הקושי הוא שאף פעם לא הפריע לי, כקוראת קבועה בפורום, שאני לא מהמרבים לכתוב, ידעתי שכשארצה יהיה לכך מקום. ועכשיו אני קוראת את כל מכתבי הפרידה הארוכים, את כל ההכרות המעמיקה, הכרות שלך את הכותבים, הכרות של הכותבים אותך. אינטימיות ביניכם. ואני מרגישה כל כך left out. מרגישה שלא נשאר לי מקום להתאבל, שאני לא יצרתי אינטימיות כמו שאחרים כאן יצרו, ועצוב לי לחשוב שאני כותבת עכשיו וכנראה אתה לא זוכר אותי. גם בהתחלה של כל מכתב אליך פתחתי באיזשהי הקדמה של תזכורת כי הנחתי שאתה לא זוכר, וגם קיבלתי את זה, רציונלית, יש הרבה פניות והכול... אבל עכשיו כשהספינה עוזבת את הנמל, והסיפון שלה עמוס בכל כך הרבה חוויות ומפגשים, מטענים ומשאבים... עכשיו קשה לי שאין לי מקום על הסיפון, אפילו לא מקום לעמוד על קצות האצבעות בשביל לללחוש גם אני הייתי כאן, וזוכרים אותי. כמה היה טוב אם היית יכול לומר שאתה תזכור. צריכה להתאבל על מה שלא היה יותר מעל מה שהיה. לא יכולה להתנחם שהיה "יש" ועכשיו עוברים ל"אין". אצלי זה התאבלות על כך שהיה יש ולא השתמשתי, ועכשיו אני לבדי, מתייסרת על מה שיכול היה להיות... להתראות גילי

גילי שלום, את מתארת בדברייך בצורה נוגעת ללב את הרגשתך כיום. את מצביעה על הרגשה שעבורי לפחות מאירה פן מיוחד. הפן הזה הוא הבטחון שאת מדברת עליו, הבטחון שאפשר לשתוק, לא לדבר ועדיין יהיה לך מקום כשתרצי בכך. אבל את מביאה גם את הכאב שלך סביב הספקות שלך האם רואים אותך, האם זוכרים אותך אם את לא מתבלטת. נשמע שתמיד זה מטריד אותך, אך ברגעים כאלו במיוחד. אני עסוק בסיום דברייך, כי אני מתקשה להסכים עמם. יש דרכים רבות להשתמש, אני חושב שהדרך שלך לא נופלת מדרך של כל אחד אחר, ובוודאי נשמע לי שזו הדרך בה יכולת להיעזר בצורה הטובה ביותר עבורך. אני בכל מקרה מודה לך על הדברים המרגשים שלך, הם יישארו איתי דרור