לילה טוב :-)

כתבתי וכתבתי ומחקתי ומחקתי, והנה רגע לפני סיום לפני אחרון, בכל זאת שולחת (זה לא סתם שזה קורה ככה :-)), ובכל אופן זה מה שיצא - את יודעת, מלי, חשבתי שלפני ההפסקה הצפויה אנצל את ההזדמנות ואעשה כאן משהו שמעולם לא עשיתי - לצעוק... אבל, אפילו בעילום שם באינטרנט איני מסוגלת. או בחלומות. ואני חוזרת לנושא הפרידות המדובר... קצת חוששת (גם מכירה) שיש בי משהו מכחישן מבפנים, וכשתנחת המציאות (בעולם האמיתי) לא אמצא את עצמי מוכנה כמו שאני חושבת לי. טוב, כי ככה זה... ובכל זאת, אני מקווה שהעבודה שכן נעשתה תראה אותותיה, ושכן אוכל להשתמש במעט הכלים שרכשתי, ולא למטרות הרס... את יודעת, ואני כותבת גם לכל הקוראים, בהקשרי הפרידה אנחנו מדברים פה, בין השאר, על ה"יש" וה"אין", ואני מכירה כמה קל להתמכר לאין האינסופי המושלם, אך המעורר ריגושים של קצוות, אשליית שליטה והתמזגות (גם אם שלילית). ההתמכרות הזאת באיזה אופן מחזיקה את הקשר לכאורה, רק באופן הרסני, זו שממאנת להיפרד. זו תחושה דוקרת מייסרת מטריפה, אך לא הייתי קוראת לזה כאב, אלא דווקא סוג של בריחה ממה שבאמת אמור להכאיב. המציאות. לפעמים אפשר לחשוב על זה ככה, שקל יותר לבחור באפשרות להפוך את המעט (שכמעט תמיד, בתפיסה לפחות, הוא מידי מעט ומאוחר) ל-אין, מאשר לספוג את הכאב של הסופיות, של היש החלקי וחסר, בגלל תהומות שנפערו פעם. מבחינה זאת לאנשים בריאים קשה יותר, כי הם נושאים ועומדים בכאב הזה. בטיפול אנחנו מנסים למצוא את הרגעים הקדמוניים שבהם כן היה משהו מספיק ומספק, ובגלל אירועים מסוימים נמחקה אליו הגישה, וכך לאפשר להחזיק יותר יציב את ה"יש" הצנוע של היום. וכן, אומרים שקיים גרעין כזה, כי אלמלא כן לא יכולנו להיות. בטיפול. ובעצם רציתי לומר לילה טוב, ושאני סתם פוחדת, ומנסה לזכור שבינתיים אני לא לבד... אז לילה טוב ולהת' בינתיים |אשת|

אשת בוקר-לילה יקרה. כתמיד, הניסוחים והתובנות שאת מביאה מעוררים התפעלות, ולא פחות, מחשבה. אני שמחה שזו ההודעה החותמת להיום, מרגישה ששמת כאן מילים להרבה תחושות וחוויות, וגם להרבה כאב שעולה סביב הפרידה. מצפה לשמוע ממך בשבוע הבא למרות הכל... לילה טוב, סופ"ש שקט, מלי.

אשת, האם אוכל לכתוב לך משהו? לא תהיי חייבת לענות אם לא תראי או לא תרצי, אבל אני רוצה לספר לך בכל זאת. רוצה לכתוב כאן משהו ואין לי איפה... אם אכתוב עכשיו חדש זה לעולם לא יועלה, ואם אשתרשר לעצמי זה יראה כאילו כתבתי שוב לאחר המנהלים ואני מרגישה שאני לא רוצה לכתוב לאף אחד מהם. לא מרגישה נבגדת או שום דבר כזה, אבל מרגישה שלא מעניין אותי לכתוב להם יותר, והיות שאני לא מהכועסים או מהמבטאים כאלה דברים בדרך כלל, אני מרגישה שאולי זו דווקא התקדמות לאנשהו ואני ממשיכה להחזיק בעמדתי הלא נעימה, רכה, מתפייסת. אני לא מתפייסת, מה לעשות? לא משנה.. זה רק הסבר למה דווקא כאן, דווקא אלייך, ולא שיחה חדשה עם אף אחד מהם. אני משאירה כאן סוד. סוד באינטרנט זה קצת טפשי, אני יודעת.. אבל אני צריכה להשאיר סימן... אני מתנצלת... לא נתלית בך אם את לא יכולה עכשיו, רק תולה סימן על קולב שבמקרה נמצא תחת צילו של העץ שלך... תמיד מרגישה בבית תחת העצים שלך.. אז הנה ה"סוד" שלי... http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-6,xFT-644739,xFP-644739,m-Doctors,a-Forums.html#646692_644739 עוד לא ברור מה זה, אבל יש שם משהו שוב... סליחה ששמתי אצלך, רק לבנתיים.. אני

.... ... מצטרפת למילים המדויקות והיקרות מפז, ולתקווה של אורנה... נתפלל לטוב ולאופטימיות... ....