טיפול

שלום לך הייתי בטיפול במשך שנתיים וחצי. התעייפתי, הרגשתי בצורך להתרחק ולהתנתק מהתלות שלה. וגם כי הגענו למצב של תקיעות בלתי הפיך, ושל מתח ועצבים אחת כלפי השנייה בכל מפגש. לקחתי חופש של חצי שנה למרות בקשתה שלא אקח את החופשה הזו. חזרתי ומהפגישה הראשונה לאחר חצי שנה חזרנו לאותו דפוס. דפוס של כעס, הרבה כעס, הרבה האשמות, מתח, והרבה שקט. לא יודעת אם לקחתי את ההחלטה הנכונה. היא מבקשת שנדבר על הכעס הזה אבל לא נראה לי שזה יפיג את המתח. מה דעתך? האם טעיתי? האם אני צריכה כבר להיות אמיצה ולחפש מישהו אחר? א ושאני פשוט לא מתאימה לטיפול? יש דבר כזה? לא מספיק שנתיים וחצי של כעס? אני לא מרגישה תמיכה שם, והיא טוענת שאני לא "משתמשת" בה כמו שצריך? אלא שאני ממשיכה לברוח? היא מבלבלת אותי לגמרי

שלום ש. אני שומעת אותך עסוקה בשאלה אם טעית או לא, ונראה לי שזה מקום שיפוטי שאולי קצת מערפל את התמונה. הייתי רוצה לעזור לך לחשוב על מה שקורה לך בטיפול כמשהו שאולי מייצג דפוסים שלך בקשרים. אני חושבת שהמקום שהגעת אליו עם המטפלת - הכעס, התקיעות, המתח, הוא מקום שכנראה מוכר לך ביחסים. יכול להיות שזה המקום של הכעס והריב, יכול להיות שזה קונפליקט שבו את מוצאת את עצמך בקשרים קרובים (למשל: בין מרחק לקרבה, בין אמת לזיוף, בין מי שולט או מי מחליט וכו' וכו'). אני מניחה שגם ההחלטה לקחת פסק זמן מהטיפול מייצגת את הדרך שבה, אולי, את רגילה להתמודד עם הקושי הזה - להתרחק, לנתק, לא להתעמת. אני חושבת שהמטפלת שלך הזמינה בעבר, ומזמינה אותך גם כעת לבדוק מה קורה לך במקום הזה, ולאפשר לך להתמודד עם הקושי בדרך שונה מזו שאת רגילה ומכירה. אני חושבת שעבודה על הדברים הללו בטיפול - דיבור עליהם, התבוננות, פתיחות לגבי מה שמרגישים, ונסיון להבין מה קורה לך במקומות הללו ולמה, יכולים לתת לך ציוד משמעותי בחייך, הן בטיפול והן מחוצה לו. בהצלחה, מלי.