למלי.

רק ביום חמישי האחרון הייתי כאן ..לידך .. וכתבתי לך כמה הקול שלך משמעותי בתוכי , בדרך שלי , כמה מרגישה קרובה אלייך ובגללך .. ובטוחה שאת כאן.. ככ שמחת .. המילים שלך היו ככ נוגעות .. ובטוחות .. אבל , זה בטח המזל שלי .. להגיד דברים טובים למישהו ואחכ לקבל בוםםם .גם איש השיחות .. אם את זוכרת בפגישה לפי שהוא הודיע לי שעוברים .. כתבתי לו עד כמה אנחנו יכולים לכל סערה שתהא ... כן ממש .. לא יודעת מי זה שמנסה לבדוק את הכוח שלי ..עד כמה .. ולמה ?... אוף. אחד גדול כזה .. ומיואש .. זה מה שיוצא ממני . כאילו ורגילה לזה.שכלום בחיים שלי לא יציב . לא בסדר . אני כועסת עלייך מאוד . ועל דרור !!!! אני כועסת. ולא בא לי לקפל את זה בכל מיני מילים יפות . אני כועסת .כועסת . כועסת. כי אני עדיין צריכה אתכם . ואתם הולכים .עוזבים.. ולא מעניין אותי מה אחרים חושבים .ואיך מפרשים אותי כאן .קשה לי . מאוד . זה מטלטל אותי. הפרידה מכם מטלטלת. וכן אני בת 31 .. לא שכחתי , וכן.. אני מודעת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה . ואני רוצה להתבגר בתוכי מלי , לא להתנהג ככה . אבל זה לא הולך . התחושות של הכעס .. והכאב עולות .. בגלים .. כל השבוע הזה מההודעה של דרור. התחושות האלה באות והולכות .. באות והולכות בתוכי ומקפיאות אותי. בחיי שרוצה להגיד לך שלום ותודה וללכת . לנגב תדמעות שזולוגות עכשיו ומערערות אותי וולהמשיך הלאה. רוצה להפרד ממך, אבל אחרת. לא כמו ילדה קטנה שכועסת. לא כמו נערה שטורקת דלתות בפרצוף. לא כמו אשה שלא סוגרת קצוות ופשוט נעלמת . לא .. לא כמו הילדה שאני מתנהגת עכשיו ובכלל גם מול איש השיחות שלי .. הילדה הזו שבאה והולכת .. ושוב חוזרת .. באה.. הולכת .. ושוב חוזרת... רוצה להפרד ממך..אחרת , מלי, .. ככ רוצה... לבחור בפרידה ולא שהיא תבחר בי בכח!!!!!! רוצה לשקול את מילותיי ברכות.. ללכת ביותר עדינות , רוצה .. פשוט רוצה .. להשאיר את הילדה הקטנה הזו שבי מאחור .. זו שתמיד נחוותה...מאחרים זו שלא ידעה מהם דמויות מיטיבות מעולםםםם .. ילדה שיושבת כרגע בפינת החדר .. מקופלת בעצמה מחבקת את הברכיים חזק חזק וככ מפחדת. זו שכותבת לך עכשיו. ילדה שלא מאמינה לאפאחד .. ופה .. מצאה סופסופ מקום אמין .. שנתיים שלמות .. של היסוס וחרדה .. ובכי וכאב .. ועוד צעד ועוד ועוד .. ועכשיו כאילו נתקעה באמצע הדרך לא יודעת לפנות ..קפואה במקום .. לא זזה... מלי , מלי , מלי ... אוףףףףףף.. הייתי רוצה כבר לצאת לדרכי.. בבטחון , להגיד זהו .. שרית בסדר , שרית שלמה.. רוצה עוד רגע .. לחבק אותך עוד דקה .. לנגב את הדמעות ..ולאחוז לך ביד .. אבל .. לא !!!!!!!!!!!! מלי ... לא...!!!!!!!!!!!!!! עדין לא מסוגלת. לא מסוגלת בתוכי לומר לך להתראות . לא לך ולא לדרור. זה עוד ככ לא הזמן הנכון . צריכה אתכם כאן איתי .. לצידי ... עדין בשבילי . אני לא מסוגלת . מצטערת. אני פשוט לא . ככ לא יכולה למצוא מקום למה שהנחתתם עליי. אני אבודה . מקרה אבוד . מרגישה ככ מבולבלת . והדמעות חונקות אותי שחייבת לעצור. סליחה. שרית

שרית יקרה. אני שומעת את הכאב, העלבון, הכעס. את הקריעה בין שרית ה"בוגרת" שצריכה להפרד, לעבד, לעכל, וכל המילים היפות האלה... לבין שרית הקטנה שכועסת, שצריכה, שלא מבינה. אני חושבת שלאורך הפגישות שלנו כאן (את מרשה לי לקרוא לזה ככה?) היה תמיד דיאלוג בין שני הקולות הללו, ותמיד זה היה דיאלוג כ"כ אמיץ, כ"כ מעיז, של מישהי שמאפשרת לעצמה להיות במקום הפחות בוגר, ועם זאת להדהד את הקול המבין והיודע, הקול של ה"גדולים". ועכשיו, לקראת פרידה אבל עוד לא. לילדה הקטנה יש עוד קצת זמן לבעוט, להשתולל, לכעוס, לזעום. אני כאן כדי להפרד גם ממנה. ליוויתי אותה-אותך באופן שמבקש עכשיו לתת לה גם להיות כאן. אח"כ אולי תוכלי להביא את שרית הגדולה ולהשמיע גם את הקול שלה. אבל עכשיו, כנראה - זמן לכעוס, לבעוט, עוד לא להסכים להתרחק. מלווה אותך, כאן איתך עד הפרידה, מלי.

רוצה לשתף אותך.. לחשוב שאת עדיין כאן איתי , צריכה אותך. קראתי מה שכתבת , ממש רגשת אותי . לא רוצה לדבר על זה עכשיו . לא רוצה . רוצה להגיד לך שאתמול היה לי טיפול נורא נורא נורא נורא קשה. הרבה כעס , שלי .. אפילו שלו .. כזה שמוחבא בין המילים אליי .. כעס על שאני מנסה לפגוע בעצמי . מדברת המון על מוות .ייאוש . עייפות נצחית.מצד אחד הוא מזמין אותי לדבר תתחושות האלו . מצד שני .. לא בדיוק ..נמצא איתי .. בכדי להיות איתי עם הקשיים של היאוש .. אז ככה , יום שני .. חציתי במעבר חצייה במטרה להדרס?.. לאיודעת .. מיום ראשון אני לא בפוקוס אני עוברת התמודדות עצומה מול אמא בימים האחרונים , הפרידה כאן מכם מטלטלת אותי .. וכל החוסר יציבות עם מעבר הטיפול ומה שקורה לי שם בקשר .. משגע אותי . המון כעסים שיוצאים ממני .. על עצמי .. כך שביום שני יצאתי לכביש וחשבתי על כל מה שאני עוברת ופשוט לא יכולתי להמשיך יותר.בצורה מסוכנת ..קפצתי לכביש ברגע האחרון מכונית עצרה עצירה פתאומית היסטרית מולי .. ואני מעדתי נפלתי קדימה ..הרמתי את עצמי וקמתי כאילו כלום לא קרה . בערב סימסתי לאיש השיחות על הרצון החזק הזה שבי... רציתי להרגיש פחות לבד עם התחושה הזו, סיפרתי רק לו .. הרי אחרים היו נבהלים מזה .. ואת יודעת אנרגיות ה"להרגיע" את האחר כבר נגמרו בי. אבל .. אני מרגישה שזו הייתה טעות לשתף אותו , אני מרגישה בו שיפוטיות עליי .. במקום שארגיש שהוא מבין .. מסכים איתי עם הרצון הזה למות ..במקום לשמוע אותו אומר עד כמה היגיוני זה למצב שבו אני נמצאת .. אני שומעת אותו מאשים אותי בחוסר אחריות .. וכו' ..זה פוגע .. במקום להיות איתי ובשבילי הוא מרחיק אותי מלשתף אותו . אתמול בטיפול .. הוא אמר שמצד אחד אני ככ מושקעת בטיפול , מגיעה , לא מבטלת, מסמסת תחושות ורגשות .. מנסה לעשות עבודה .. ואילו כשאני באה אלייו לטיפול בחדר ..אז אני שותקת , לא מדברת, מתנהגת בהתרסה ..שאני מעבירה בלבול . בלבול ?.. למה הוא התכוון ?.. שהדברים לא אמיתים? שאני משקרת?.. ואולי הוא צודק.זה באמת נכון מלי . בכתיבה אני מצליחה להביא את עצמי ואילו שם מולו אני נחסמת ..אני רוצה להגיד לו שאני לא מסוגלת להתמודד עם האונס האכזרי ברחוב, שאני לא מצליחה להרגיע את הכאב שאני רואה את הבחור שפגע בי.. מחייך ומתהלך חופשי, אני רוצה לדבר איתו על מה שקרה לי בילדות, אבל מרגישה שממילא הוא לא יאמין לי כי אני בעצם לא זוכרת דברים במדויק, כי אני בעצם לא יודעת מה באמת קרה .. ואז אני מרגישה שאני נחוות מהצד כלא אמינה .ואז אני שותקת . ואז נשארת עם הדברים לבד. ואז מהכאב העצום כבר מנסה לפגוע בעצמי . אני מרגישה חסומה וורבאלית .הגוף מדבר במקומי , הנשימות מתגברות , הכאבים מתחילים ואז הטיפול מסתיים ושוב חוזר בטיפול לאחר .. הלוואי והייתי יכולה לנשום רגיל לשחרר את עצמי , להרפות .. לדבר בלי לבדוק כל מילה שיוצאת ממני מאה פעם , להפסיק לתת משמעויות לכל הפרשנויות של מה הוא יגיד אם..נמאס לי להתעסק בחולשה שלי מולו .. עד כמה הוא איתי עד כמה הוא מאמין לי או בעצם עד כמה אני אמיתית ואמינה לעצמי ... אוףףף דייי כבר .. מלי יודעת הכל .. יודעת מה צריך לשנות .. אבל לא מצליחה לעשות את זה .. אני כותבת לך ובעצם מחדדת את כל התחושות הקשות שיש בי . תחושות לא ברורות. מעעורפלות .אבל ככ אמיתיות . את מאמינה לי מלי .?.... הכל ככ אמיתי .. אני מרגישה שחייבת להעלם.לסגור חזק את הבפנים שלי . לא לתת לאפאחד להתקרב . להשאר לבד.אני מרגישה שכאילו אין בי כבר כלום . לא אושר לא כאב לא כלום . אני ריקה . מנסה לשכנע את עצמי בריקנות הזו ככה לא אצטרך להאחז , להקשר , להפגע מול אפאחד. מלי, הגוף שלי כל הלילה כאב, הגוף מבקש ממני להפסיק את כל התהליך הזה. סימסתי לב' היום שלא אגיע יותר, שלא יחכה לי ביום ראשון . הוא סימס לי שבגלל ולמרות מה שאני עוברת , הוא מציע שאגיע.(מילים קבועות .. בעע) נמאס לי כבר מההסמסים האלה מולו , נמאס לי מהמאבקים האלה בי .. אני כאילו תקועה במרווח הצר הזה שבין אהבה לכעס אלייו ,ובין הזדקקות לויתור עלייו ולעצמי .מרגישה איך אני פיזית עומדת במצב נטוע.. כמו באיזה פוזה של בובה על חוטים..קולות חזקים מושכים לי את הידיים בכח ביחד לכיונים מנוגדים ואם אעשה רק תנועה אחת קטנה פשוט אקרע באמצע של הנפש שלי. אני מרגישה ממש את הרעש הזה של הקרע וזו הנשמה שלי שנקרעת מהאמביוולנטיות הזו.פעם ראשונה היום .. שאני מרגישה ממש מבפנים את הקריעה הזו בין לכעוס על איש השיחות שלי לבין האהבה שלי אליו. אני מרגישה נאבקת עם כל המעגלים האלה . הצילו.. מלי , אני לא מסוגלת להתמודד. בחיי שהכוחות נגמרו . בחיי שלקחתי מכל מקום אפשרי . וזהו , אין מאיפה יותר לקחת . מחליטה להפסיק לטפל בי . מפסיקה להחליט לכתוב . מפסיקה.חייבת מנוחה. תודה שהקשבת לי למרות הקושי והאורך והמועקה שאני .., חיבוק,שרית