הודעת פרידה, והפעם - אישית.

משתתפי הפורום היקרים. כבר שבוע אני מנסחת לעצמי בראש את המילים שארצה לכתוב כאן, את המשפטים שיוכלו להצטרף לכדי הסבר אחד מהודק ו"משכנע" לגבי נסיבות העזיבה, את הניסוחים שיביעו את הכאב, העצב, הקושי – שלכם ושלי. ועכשיו, כשהכתיבה נהיית אמיתית, קונקרטית, לא רק כזו שמתנהלת במחשכי המחשבות, אני מוצאת אותה כקשה במיוחד. אני עוקבת אחרי תחושות הכעס והטענות שעלו כאן מאז ההודעה על העזיבה, חושבת על כך שצריך היה לתלות את הקושי בתנאים מסביב: במועד ההודעה (מוקדם או מאוחר מדי), בעזיבה המשותפת, בהעדר סיבות ברורות... ואני מזכירה לעצמי שאין דרך באמת לעשות את זה "נכון", לרכך את הפגיעה, להפוך את העזיבה למחויכת ולנסבלת. והאמת היא שאולי זה גם לא נכון לנסות לעשותה כזאת. אני מבינה את הכעס, הכאב, העלבון, ההפתעה. מבינה את הקושי להיות במורכבות: להודות על שהיה, אך גם לזעום על שקורה, להכיר ב"יש" ולא למחוק את ה"אין", לאהוב ולשנוא. העזיבה של הפורום לא פשוטה לי, ועם זאת, עבורי, היא בלתי נמנעת. אני מניחה שניתן להבין (גם אם קשה) שיש סיבות רציניות לצעד הזה, ושוב – חלקן קשורות לעזיבה המשותפת שלנו כצוות, וחלקן קשורות לתהליכים והחלטות אישיות שהייתי חייבת לקבל. אם יש משהו אחד שאני יכולה לבקש מכם זה להאמין שההחלטה לא נעשתה כלאחר יד, והושקעה בה מחשבה, תכנון וגם התלבטות לא קצרה, כאשר המחשבות על הכאב והקושי, שלכם ושלי, היו בוודאי קריטריון חשוב, אם לא החשוב ביותר, בה. אבל, עזיבה היא עזיבה היא עזיבה. אני נפרדת ממקום משמעותי, מקום שחוויתי בו התרגשות, עוצמות, כאב, ועומס לצד אתגר, הנאה וסיפוק, ומעל לכל – אני נפרדת ממקום שעבורי סימל קשר, קרבה והכרות שנוצרה "למרות" ו"על אף". אני מקווה שכל הקולות (והאנשים שמאחריהם...) של אלה שליוו אותי כאן מיום כניסתי יגיעו גם להיפרד – מהפורום וממני, ויתנו גם לי הזדמנות להיפרד מהם. אני מקווה שנוכל להיות ביחד בתחושות הקשות, וגם להחזיק את המשמעות והחוויה שהייתה כאן – לי ובוודאי גם לרבים מכם. עוד לא נפרדת סופית, זה יקרה רק בשבוע הבא, אבל מזמינה אתכם להיות כאן איתי, לצידי, עוד קצת, עד שנפרדים. מלי.

מלי נשמה, צהריים עכשיו... חיכיתי בסקרנות (אך בסבלנות) לפתיחת ההודעה הנוגעת שלך. חיכיתי בהקשבה, פיניתי מרחב, עקבתי, רציתי כל-כך שתוכלי, היום, לתפוס את המקום שאת כה ראויה לו. הודעת הסיום המשותפת תפסה אותי בעיתוי מוכן וסביר, וקיבלתיה בשלום ובטוב. מלי יקרה - אני מאמינה לך ואני איתך לצידך קחי נשימה עמוקה למשמרת שאולי תהא פשוטה פחות מאחרות, גם אם תהא מחלישה מעט, איחוליי שתחזיקי איתן תקוותי שפניך להמשכים בונים, מקדמים ומצמיחים. שלך ובהמון הצלחה, אשת בוקר

אשת בוקר. תודה רבה על ההודעה המלווה והמחזקת. תודה שאת מאפשרת (לא פעם גם מפנה...) לי מקום שאני מרגישה שיש בו המון קבלה, הערכה, לבביות. זה בכלל לא מובן מאליו עבורי. להתראות בינתיים ובוקר טוב, מלי.

שלום מלי לצערי בדרך כלל איני נמצאת בפורום בכל סופי השבוע כך שחוויתי אותך מעט. אך גם במעט הזה מצאתי המון אוזן קשבת, כבוד, קבלה ותובנות שאשא איתי בדרך. מאד מוקירה ומעריכה את היותך פה ,שותפה משמעותית ביצירת המקום המיוחד הזה, ומאחלת לך מכל טוב תמר

שלום תמר. תודה רבה על התמיכה והמילים החמות, זה בהחלט קול חשוב ברגעים כאלה. להתראות, מלי.

מלי... קראתי... אני לא כועסת, לא מאשימה ולא מאוכזבת... בעיניי, זה לא לראות את מה שכן היית פה בחודשים שהיית פה, כי רצית להיות פה... ובאשר ל"אין"? כפי שכתבתי בתחילת השבוע, עבורי אין "אין"... אולי יסתבר לי, בדיעבד, שדווקא יש... אולי, בשבוע הבא, כשבאמת יגיע הזמן להיפרד, אז יהיה "אין"... בינתיים אני רק עם "יש"... אני רק רוצה לכתוב, היום, עכשיו (את היתר אני שומרת לשבוע הבא... כשזה באמת יהיה הסוף... עוד לא גיבשתי לעצמי מה בדיוק...), שאני קוראת את ההודעה האישית שלך ואני יודעת שהיא אמיתית; לא סתם מילים ריקות מתוכן... אני לא חושבת שאת צריכה "לשכנע" (לפחות לא אותי) בגורמים להחלטה שלך... נראה לי, שעושה רושם, שאלה מסוג ההודעות שאף-פעם אין מוקדם/מאוחר מדי להודיע אותן... אם זה קשה, זה יהיה קשה בכל מקרה... אז לעת-עתה, פרידה זמנית, עד הסופ"ש הבא... שיהיה לך סופ"ש נעים ורגוע...

בוקר טוב. תודה מכל הלב על התמיכה וההבנה. מתפעלת מהיכולת שלך לשמר את היש, ולתת לו ביטוי, מולי ובכלל. להתראות בינתיים, מלי.

מלי יקרה, אני נוכחת כאן יותר כקוראת, ופחות ככותבת, אבל מלי, אני רוצה לומר לך, את, שאינך חוסכת במילים, על מנת לתת את המירב והמיטב לכל הפניות כאן, מגיעות גם לך מילות תודה למכביר, על כל מה שהנך. על כל האהבה, האימפתיה, הרגישות והמסירות.. ושוב תודה מלי, ובהצלחה בהמשך! ריבי.

ריבי יקרה. תודה רבה רבה לך על המחמאות. שמחה שיכולתי לתת כאן, ועוד יותר - שלנתינה שלי הייתה משמעות. להתראות, מלי.

מלי, לא יודעת ממה להתחיל... (אבל נא לנשום עמוק - זה הולך להיות ארוך...) סביר להניח שאם היית כאן ביום שבו דרור פרסם את ההודעה בשמכם, היית קוראת עכשיו הודעה תוקפנית, כועסת, נעלבת... אולי אפילו אחת שהייתה מנסה לפגוע קצת בחזרה, קצת להעביר החוצה את מה שהרגשתי. בכנות, ההודעה של דרור הכניסה אותי לסערת נפש חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להרגיש כלפי הפורום. העוצמות של הכעס, של האכזבה, של העלבון השאירו אותי חסרת נשימה. כתבתי לך את ההודעה שרציתי לשלוח, כבר ביום שני. היא שמורה לי על המחשב, והייתי בטוחה שכשתגיעי, אני אעתיק אותה לכאן ואשלח. אבל כמו תמיד, הרבה עבר עלי בימים האחרונים, וההודעה כבר לא מתאימה לי, לא לעצמי ולא לאיך שמרגישה עכשיו. אני כן רוצה לכתוב לך קצת ולספר לך, בעיקר בגלל התהליך, ועוד יותר כי אני מאוד רוצה לסכם את התקופה שלך כאן, את המשמעות האישית של הכתיבה אליך. אז שנתחיל? את בטח לא תופתעי יותר מידי אם אני אספר לך שהתגובה הראשונית שלי להודעה הייתה זעם. כעסתי על ההודעה, וכעסתי עליך כי הרגשתי שנתת לדרור לעשות את העבודה הקשה של להתמודד איתנו, בעוד שבטח עד שהימים שלך יגיעו כבר לא יישאר לנו כוח לכעוס. גם נעלבתי... מה, רק חצי שנה וכבר הצלחנו להמאיס את עצמנו ככה? ולמה בכלל לעודד אותנו לכתוב ולשתף, אם אין כוונה להישאר איתנו? וכעסתי על עצמי, מאוד. ששוב הרשתי לעצמי להיקשר ככה לדמות חדשה בפורום, והנה שוב יכאב לי כשהיא תעזוב... הכעס העצמי בא גם בתגובה לתחושות שלי בשבועות האחרונים - שאני פחות צריכה את הפורום, שאני יותר נוכחת בטיפול שלי, שאת הדברים החשובים אני מצליחה להביא אליה, ולא לכאן. לא הבנתי איך זה שאני מרגישה כל כך טוב הרחק מהפורום, ועדיין העזיבה הזאת כל כך מערערת אותי. חשוב לי שתדעי, מלי, שכל הכעס הזה מגיע אצלי ממקום שמאוד נקשר לאנשים. גם אם הם מצידו השני של המסך, גם אם אף פעם לא ראיתי אותם. ההתכתבות איתך הייתה לי משמעותית מאוד, והיית לי מקור תמיכה וביטחון, והמחשבה על פרידה נוספת, שבתחושתי עוד כל כך סמוכה לי לפרידה הכואבת מליאת, הייתה קשה לי. היום אני עצובה קצת, אבל יש בי גם חתושת השלמה, והרגשה שבשבילי, באופן אישי, הפרידה הזאת תהיה גם טובה. אני חושבת שהדבר הכי טוב שאת וליאת עשיתן בשבילי, זה לגרום לי לעשות 'פניית פרסה' ולהחזיר את עצמי למקום הנכון בשבילי - הטיפול שלי. בחודשים האחרונים קורים לי כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה שינויים, והכל קורה ומעובד ומטופל בדיוק במקום בו זה אמור לקרות, עם האישה המופלאה והמיוחדת - המטפלת שלי. ממרחק של זמן, ופרספקטיבה, אני יודעת שכך זה צריך להיות. באותה נשימה, אני לא יודעת אם הייתי היום במקום כזה, ללא התמיכה וההכוונה שלכן. אז זה הזמן לומר תודה. תודה על ההקשבה, על ההבנה. תודה על זמנים שבהם הרשית לי לנוח כאן לצידך, ועל כל הפעמים שהחזרת אותי אליה (גם אם זה עיצבן אותי באותו זמן...). אני עוד בסביבה, לימים האחרונים שלך. בטוח שעוד אכתוב. הרגש קצת מכריע עכשיו, אז נראה לי שאני פורשת בשיא... לילה טוב, נועם

נועם יקרה. חיכיתי להודעה שלך. קיוויתי שתמצאי את הכוחות לכתוב ולפגוש אותי, בלי לתת לעלבון ולזעם לכלות ולשרוף, להשאיר את שתינו בלי "מפגש פרידה". ליוויתי, בד"כ מהצד, ולפעמים גם באופן יותר אקטיבי, את הדרך שאת עושה. את המסלול הלא פשוט שאת עוברת בדרך הכ"כ מיוחדת שלך לבנות את חייך מחדש. אני יודעת כמה מקום נתת לפורום, ולי בתוכו, ומבינה כמה כאב ועצב אופפים אותך עכשיו, למרות התובנות המרגשות לגבי המשמעות הצומחת של הטיפול. אני רוצה להודות לך - גם על היכולת להביא את עצמך ברגישות וברהיטות, גם על הבטחון לבטא את הצרכים, מה"קטנים", אם בכלל יש דבר כזה (כמו הבקשות המקסימות שלך לנוח קצת לידי), ועד הגדולים והמסובכים יותר, שהצריכו לא פעם גם מחשבה והתעמקות, שלי ושלך. אני מודה על היכולת להיות איתי היום לא רק מתוך הכעס וההתנתקות (אולי כפי שהרגשת בימים הראשונים) אלא ממקום של דיאלוג ופרידה שיש בה הרבה רגשות ותחושות, חלקם של אין, אבל גם לא מעט של יש. מקווה שעוד תבקרי כאן בשבוע הקרוב, ותמשיכי לבטא את מה שאת מרגישה וחושבת. להתראות, מלי.