לא יודעת

מה קורה לי ... תמיד הייתי סופר רגישה ולאחרונה זה כבר מוגזם. נפגעת מכל שטות והכי גרוע שלא מצליחה להסתיר ובוכה כמו ילדה קטנה (ואני מבוגרת) לפני אנשים ועושה לעצמי בושות בעבודה ובכלל. גם כשיודעת באופן רציונאלי שזה שטויות, לא מצליחה להתגבר ובכל זאת נפגעת. זה מגיע למצבים שבמשך יום שלם מתאפקת לא לבכות וכמו שהבנת באחרונה זה בסוף מתפרץ. לפעמים גם כשלא מרגישה נפגעת מאחרים, מרגישה פשוט עצב בסיסי ותחושת רחמים עצמיים ולא מבינה איך אני עדיין ממשיכה, למרות שלא השגתי כלום בחיים ורואה את עצמי כאילו בעיני אחרים - כחריגה, מוזרה ומסכנה... לפעמים מפנטזת ללכת לישון ופשוט לא להתעורר. נורא מפחדת שחליתי בדכאון ונורא מתביישת! ובבקשה לא לשלוח אותי לייעוץ. מפחדת מהצעות של טיפול תרופתי ונורא מתביישת שלא מצליחה להחזיק את עצמי. אם יש לך עצות איך אוכל לעזור לעצמי, אודה לך מאד. תודה

שלום ליהי. נשמע שיש בתוכך אוסף של חוויות קשות ושל משברים וכאבים שחווית בעבר, ושלא הייתה לך הזדמנות לשחרר, לעבד, לעכל. נראה שכעת, כל פגיעה, כאב, עלבון, הוא עוד קש לערימה הקיימת, ושאת הולכת ונשברת. אני מנחשת שכמו כעת, גם בעבר ניסית להשאיר את הכאב והקושי מאחור, לנעול במקום חשוך ו"להמשיך הלאה", אבל הנפש שלך כרגע מאותתת לך שאין לך עוד מקום להכיל, ושאת חייבת למצוא דרכים אחרות, מתאימות יותר. אני מבינה שאת חוששת מטיפול, אבל קישרת אותו לתרופות, וזה ממש לא כך. פסיכיאטר קובע על טיפול תרופתי, ולעומת זאת, מטפל מנסה להיות איתך ולצידך בחוויות הקשות שאת עוברת ולהבין איתך את המשמעות שלהם. נראה לי שאם תצליחי להתייחס למקום הזה כאל מקום שלא נועד לאנשים "חולים" (כמו שכתבת בעקיפין) אלא למקום שיאפשר לך ללמוד יותר על עצמך ועל חייך, תאפשרי לעצמך חופש ומרחב - לחשוב, להרגיש, לבטא, שאת כ"כ זקוקה להם כעת. בהצלחה, מלי.