הודעת סיום מטעם מנהלי הפורום

שלום לכל משתתפות ומשתתפי הפורום. לאחר תקופה ממושכת של התלבטויות החלטנו שלושת המנהלים, כל אחד מטעמיו הוא, אך גם מטעם החברות והשותפות המקצועית בייננו, לסיים את עבודתנו בפורום. במחשבה משותפת קבענו כי נסיים את תפקידנו כמנהלי הפורום בסוף החודש הנוכחי (30/1/2009), כאשר הודעה על המשך הניהול בפורום תימסר בהמשך על ידי הנהלת האתר. ברור לנו כי ההחלטה על הפרידה תעורר תחושות שונות, ואנו מקווים כי במהלך הזמן הנותר תהיה לכולנו, אפשרות לסכם, לעבד ולהיפרד. כל אחד מהמנהלים בוודאי יתייחס לפרידה בדרך המתאימה לו, אך היינו רוצים להגיד באופן משותף שאנו נפרדים ממקום שהוא עבורנו עמוס משמעויות – עומק, עניין, למידה, רגעים קשים, רגעים של התרגשות ושמחה, ובעיקר קרבה אנושית אמיתית, שהצליחה לחצות את מסכי המחשב, תודה לכולכם, מנהלי הפורום: דרוד שטרנברג, דוד ג'קסון וד"ר מלי מרקיביץ'.

אוהו!!! שלושתכם ביחד, אתם לא רציניים. אני פשוט המומה!!! זה לא יכול להיות. הפורום הזה מהווה חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי שלי, דווקא בגלל האנשים שמנהלים אותו, וקשה לי להאמין שהוא כבר לא יהיה חלק מעולמי. במיוחד יום כמו היום שהייתי צריכה אוזן קשבת.יש בי כל כך הרבה רגשות ותחושות... אני צריכה לעכל את הבשורה. אתם בטוחים עדיין שזו לא בדיחה? הרי זה הפורום הפסיכולוגי הטוב ביותר שקיים בארץ, וקשה לי להאמין שיהיה לו תחליף. עצובה יותר עכשיו. שירה.

שירה שלום, עצוב לי לשמוע שהודעתנו גרמה לך להיות עצובה יותר. אם כי אני יכול לומר שאני בהחלט מבין את הרגשתך. את מרגישה שמשהו מאוד משמעותי עבורך, משהו חשוב גם בתהליך הטיפולי שלך עומד לפני סיום ובאופן טבעי זה מעציב ומעורר תחושה שאין ולא יהיה תחליף ראוי. הגם שזה יכול להחמיא, ובלי לבטל את הרגשתך, אני מאמין שיימצא מחליף ראוי לפורום הזה (דו משמעית), דרור

...

שלום לך, אני מבין את הקושי הטמון בהודעת פרידה בכלל ובהודעת פרידה משותפת משלושתינו בפרט. אני , ודוד ומלי אחרי, נהיה כאן בשבועיים הקרובים כדי לדבר על התחושות הקשות שעולות כחלק מתהליך ההתמודדות עם הפרידה הזו, קשה ככל שתהיה. דרור

כרמית שלום, אני מבין את התחושה הקשה שאת חשה כרגע, שעבורך זהו מעשה שלא ייעשה אני מקווה רק כי בהמשך יוכלו צבעים נוספים לצבוע את הרגשתך בנוגע לפרידה הזו. דרור

שלום לך, כפי שאמרתי לד. למעלה, אני מניח שהשאלה כוללת בתוכה מעבר לניסיון לקבל תשובה קונקרטית, אלא ביטוי לתחושה לא פשוטה עם הפרידה. אכן, לעיתים נראה שהדבר היחיד שנותר הוא לשאול למה, אבל אולי בהמשך ניתן יהיה גם למצוא מעט תשובות, לא רק לסיבות העזיבה אלא גם בנוגע לדרך ההתמודדות עמה. דרור

למרות שאני לא קשורה לכאן כמו פעם, אני ביום כעוס ומאוכזב באופן כללי, אז ארשה לעצמי לומר דברים רק מנקודת המבט שלי, בלי לחשוב עליכם ועל הסיבות, הכנראה טובות, שיש לכם. כולל הלבטים, ההתחבטויות והקשיים שאולי ליוו את ההחלטה. כיביתם את השאלטר. ככה זה מרגיש. אפילו לא חיכיתם לאיזו חפיפה עם אדם חדש, שתבחרו אתם, מתוך חשיבה עלינו. משהו שיתן תחושה של המשכיות. הייתי אומרת שאני מניחה שמרגע שמחליטים אין דרך פשוטה לעשות את זה, אבל לא בא לי לחשוב עליכם. אני יכולה רק לשמוח שלא נקשרתי מאוד-מאוד לאף אחד מכם. אבל גם זה ממקום כעוס, כי בכל זאת חיכיתי לכם.. כמעט וכן נקשרתי. כמעט וקצת. לעזאזל איתכם. ממש לא יפה. למה כולכם יחד? וחלקכם רק התחלתם את דרככם כאן? ולמה פתאום? ולמה כולם יחד? ואם כבר ידעתם אז למה המשכתם להתיידד, להזמין.. חלקכם אפילו ביתר שאת בתקופה האחרונה...אז למה ככה? למה לא להתרחק קצת לפני? להתקרר קצת? באמת אין דרך אחרת לעשות את הדברים? אני יודעת שזו התנדבות, אבל כשמתנדבים זו אחריות, ולמה להתחיל בכלל אם.. יאללה- מה זה משנה. למה בכלל לחכות עוד שבועיים? סתם כדי "לתת מקום"?.. זה סתם. בואו נחשיך כאן כבר מחר. בואו נחשיך עוד 3 ימים. יום לכל אחד וזהו. בא לי לנתק קשר. בא לי לנתק קשר גם איתה. וגם עם הבית שלי. כל כך נגועים שלא יכולתם אפילו לחכות למחליף? סתם, לא חשוב, אני לא באמת כועסת. נגמר. להתראות ודי. הכל פה סתם מילים. אפילו הכעס שלי הוא סתם מילים שחוקות, משהו שוודאי מובן ועוד רגע יוכל על ידכם ועל ידי אחרים.יעטף במילים רכות ומקבלות. מה זה משנה. הכל מאבד מכוחו ככה, כשהכל מובן ורגיש ונעים. או שהמילים התפלות שלי בלעו בים של תגובות נסערות עם עשרות אלפי דמעות וסימני קריאה, שאלה ואותיות מוארכותתתת!!!!!! שעמום גדול :-). והכל כל כך שקוף. גם השעמום שלי וגם זעקות האבדן של אחרים. יאללה. קישקוש. זה לא באמת קשה לי כמו שזה נקרא כאן. באמת שהכל בסדר. תודה שהייתם ושלום. להתראות אשת האדמה, יקרת לי מאוד להתראות ליאת ואורנה, בשבילי אתן תמיד גם קצת כאן. יצא לי מלודרמטי קצת, אבל באמת שנרגעתי והכל בסדר. להתראות, לילך כנראה שאיכזבתי קצת בתגובה הזאת, אבל אתם יודעים מה? (כאן כתבתי קללה) :-) קללה של סלחנות, לא משהו רציני. אני מאוכזבת. זה הכל. סליחה שאלה המילים... פשוט מאוכזבת. אולי מגיע לכם יותר מכל הקשקוש שכתבתי למעלה, אבל אני מאוכזבת. גם מכאן וגם בכלל מדברים אחרים בשבוע האחרון, אז ככה יצא לי. אפילו מחוסר היכולת שלי ללחוץ על שלח בלי להסביר ולהתנצל אני מאוכזבת. כן... תחסרו לי, דוד מלי ודרור... מדהים איך לפעמים דברים דומים קורים במקביל בכמה מישורים ביחד. לא יכולה שלא לתהות אם הם באמת קורים או רק בראש שלי. האם אנשים סביבי באמת מאכזבים או שזו רק אני שמתאכזבת.. מה זה משנה... לילה טוב. מכבה את המסך בצד שלי. להתראות.

לילך שלום, אני מקווה שהמילים שלי גם אם יכילו לא יעטפו ויחנקו את הרגש שביטאת כאן, רגש שלא קל לשמוע אותו ושאלות שלא קל להתמודד עמן ועדיין ברור לי שיש להן מקום מרכזי. אני שומע את הקושי שלך בפרידה, למרות שכפי שאמרת ניסית שלו להיקשר יותר מדי אליו ולמנהליו, ואולי זה באמת מרגיש שהיה כאן משהו לא הוגן, שלא הזהיר שלא להיקשר אבל עדיין מצאתי את עצמי מצטער מאוד על כך שאת מרגישה שאת רוצה לנתק מגע כאן ובכלל, שאת רוצה להחשיך את המסך כבר עכשיו. מצטער דווקא משום שראיתי, היום כמו תמיד, כיצד למרות הקושי שעולה הצלחת להחזיק גם את החלק הכועס, המתרחק וגם את החלק המכיר במשמעות הקשר עבורך (גם אם לא למנהליו). יכולת שכזו ביום שכזה היא לא דבר של מה בכך, ואני מאוד מקווה שתוכלי להישאר איתנו לפחות בשבועיים הקרובים ולהחזיק בשני החלקים הללו. כי בעיני זה העניין במרכזי בפרידה איך מתמודדים איתה, כי לא תמיד ניתן למנוע אותה. דרור

מרשה לעצמי להגיב על עצמי ולומר שחבל שכולנו כתבנו כל כך הרבה... שאולי התגובה הכי מתאימה הייתה לא להגיב להודעה כלל. לא תגובות של כאב ולא תגובות של כעס או אכזבה או עצב או אהבה. כלום. שתיקה. להמשיך לפטפט פה כרגיל, או לא, וזהו. וגם זה בטח יכלל באיזו הבנה כללית של הכעס- הצורך "להחזיר"... מחר בבוקר בטח אתבייש בעצמי, אבל היום בלילה- (שוב אותה קללה ממקודם). סתם.. לא חשוב. וזה באמת לא אישי, דרור. פשוט לא מבינה את זה. אבל יכולה בקלות לאפס את כל האכזבה הזאת ולכבות את השאלטר בעצמי ולעצמי. אז ביי.